על שמור ועל זכור, בדיבור אחד

איתן אברמוביץ • 

דרוש לשבת הגדול, המתחיל מחריגה לשונית ומתגלגל דרך זהויות מורכבות ומתפרקות עד לסגירת מעגל היסטורית מפתיעה.שיח לשבת הגדול (פרשת צו)

f

vf

מעשה בזכר של רחלים זקן, ושערו מדולדל, ראהו קסדור אחד, אמר: מה טיבו של זה? אמרו לו: בכור הוא, ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום. נטל פיגיון וצרם באזנו, ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו. ראה שהתירו, והלך וצרם בכורות אחרים, ואסרו. [בכורות פרק ה משנה ג]

 

הצירוף “שבת הגדול” צורם את האוזן במקצת. אמנם כפי שנראה מהמשנה, לפעמים צרימה באוזן יכולה לפתוח אפשרויות חדשות ולשחרר מקבעונות, ובלבד שתשמור על רענננותה ולא תתמחזר ותתקבע בעצמה.

מקור הצרימה הוא בכך שהשבת נשמעת לנו כנקבה, זיהוי המודגש בקבלתה, ביציאה לקראת הכלה, המלכה, השכינה. אבל כבר בסידור התפילה נקבעה זהות מורכבת יותר: בתפילת הערב אנו אומרים “וינוחו בה” ובבקר “וינוחו בו”. כפל הזהויות מוקבל בספר הזהר ללשון הכפולה בה השתמש הקב”ה בסיני לגבי השבת: “זכור בדכורא ושמור בנוקבא”. כיוון שזכור ושמור נאמרו בדיבור אחד, הרי הזהות המורכבת של השבת נדמית כאן כשני הצדדים של מטבע הלשון, כזכר ונקבה המחוברים בגבם ללא הפרד.

אבל בלשוננו כבר נעשתה הנסירה, ונותרנו עם קוטב השבת הנשי, עם הכלה הנסוכה, וללא החתן. אנחנו יכולים להיות לכל היותר “שומרי שבת”, כפי שאנחנו עשויים להיות “שומרי מצוות”, ויחסנו העיקרי מתמצה בעמידה קפדנית על גדר של איסורי מלאכה ובניית גבולות, ואלה משמרים את התוכן והאווירה השבתית שלא תיזל לכל עבר, שלא תברח בין האצבעות, שלא תתמסמס לה בחללים הפעורים של ימות החול. אבל על מה אנחנו שומרים? מה השבת מזכירה לנו? מהו התוכן המסתורי שאותו אנו עמלים כל כך לשמר? אולי נוכל למצוא מענה כלשהו בזיווג המפתיע של שבת הגדול.

אם השבת היא הכלה בסיפור, הרי את ה”גדול” יש לחפש במקום אחר, ולפי החלוקה שהזכרנו הוא יקח על עצמו את תפקיד ה”זכור”. הזיכרון הנכרך כאן הוא זיכרון הנס הגדול שאירע לבני ישראל, כאשר משכו ולקחו להם שה תמים כבר בעשירי לחודש, כדי שיהיה די פנאי לבדוק שאכן תמים הוא ולא בעל מום. ובאותו עשירי שחל בשבת ראו המצרים את אלוהיהם הצמריים מתכוננים לשחיטה, ולא יכלו להגיד דבר, אף לא מילת מחאה. הנס הוא נס השתקת הדיבור האלילי, ומתבקש לכרוך אותו עם יציאת הדיבור הישראלי מהגלות עליה דרש האר”י. באותה שבת, כאשר החל הדיבור הקדוש להגאל, נסתתמו טענותיו של הדיבור המצרי ולא ניתן לו להביע את עמדתו.

מכאן אפשר לחזור אל בני הזוג: הזכ(ו)ר של שבת הגדול מביא איתו את שחרור הדיבור, את טיהור השפה ע”י השתקת היסודות הזרים, את היכולת לדבר את שלך ללא ביקורת חיצונית. זוהי הזכירה של שבת הגדול, וממנה אולי רמז לשבתות כולן - “שלא יהיה דבורך של שבת כדבורך של חול”. ועל כך פסק השולחן ערוך [סי’ שז]:”הלכך אסור לומר “דבר פלוני אעשה למחר”, או “סחורה פלונית אקנה למחר”, והוסיף הרמ”א:”ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חידושים עונג להם מותר לספרם… אבל מי שאינו מתענג אסור לאמרם כדי שיתענג בהם חברו”. הדיבור השבתי הוא המעצב את חלל הזמן לאחר שסולקו ממנו עקבות הדיבור של ימי החול, הדיבור המעשי והקנייני. זהו דיבור שכולו ענג, ובניגוד לדיבור המתקשר של היומיום ענינו דווקא בהתענגות עצמית, אפילו לא בענג של השומעים. די בשינוי הדיבור כדי להבחין את היום הזה מכל הימים.

מעבר לכך, נראה שהחיבור המוחלט בין הזכור לשמור אינו מאפשר לדון באחד מהם בנפרד, ובכל אחד מהצדדים מתבלט גם בן זוגו. שהרי הדיבור אותו קשרנו לצד החתן הוא זה שהדביק את הזכור והשמור מלכתחילה, ובכך לקח על עצמו גם את עצם הזיווג בין הצדדים. מצד שני, גם הזיכרון שהעלנו אינו זכרי טהור, שכן נצחון הדיבור נובע מקיומה הקודם של מצוות שמירת השה כבר מהעשירי לחודש, והיא השומרת על ישראל מהמצרים ומכינה מראש את ליל השימורים. אם כן הדיבור אינו מתקיים בחלל הריק, הוא נוצר רק מתוך הקשר מוכן ושמור היטב המאפשר אותו, וזהו מקומה של שמירת השבת בה פתחנו. ומתוך הדברים מתגלה גם כי השמירה הקפדנית אינה חונקת את הדיבור השבתי, את דיבור העונג הפנימי, אלא גורמת לו להתעגל במרחב השמור לו ולפגוש את עצמו מחדש במקומות מפתיעים. שכן הזיכרון של שבת הגדול מחזיר אותנו במפתיע למשנה בה פתחנו: השה שהופרש בעשירי כדי לבודקו ממומים מתגלגל בזכר של רחלים ששערו מגודל כנקבה, והוא דווקא עומד ומצפה למומו ככלה לחתנה. המצרים השתוקים והמזועזעים מתחלפים בקסדור סקרן השש לעזור, אלא שכאן אורבת לו אזהרתו של הרמ”א: המעשה שבא לפני חכמים היה מענג בפעם הראשונה, אבל כאשר הוא משוחזר שוב ושוב להנאתם של אחרים הרי הוא חורג מגבולות הענג הפשוט של הדיבור השבתי ונאסר. וכך שב הדיבור ומענג את עצמו, שומר וזוכר וזוכר ושומר, בדיבור אחד.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435