פתוח סגור פתוח

איתן אברמוביץ • תשס"ח

מה קורה ליעקב ברגע היציאה מארץ ישראל, שצובע את כל התהפוכות שבהמשך בגוון שחור-צפוף-אחיד?שיח לשבת ויצא.

ש

ש

ש

בסדר ויצא לא נמצא שום פרשה פתוחה וסתומה. וכן הוא בספרי מסורות כי לא יש סדר כזה בתורה זולת ויצא. ונראה דהרמז שלא פסק אבינו יעקב ולא הוסח דעתו מיציאתו לחוץ לארץ עד שחזר וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי כו’. וזהו שכתוב וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים שהיו כל הימים באחדות ודבקות בשרשו. (ויתכן גם כן כי זה פירוש הפסוק וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ כי על ידי אהבה זו היה דבוק באחדות. וידוע כי אהבתו ברחל הוא סוד השכינה). וזה היה עיקר הנדר והבקשה אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי כו’ שלא יתפרד מן הדבקות על ידי לבן הרשע ותחבולותיו כנ”ל:

שפת אמת לפרשת ויצא, שנת תר”נ

 

השפת-אמת מתבונן בצורת הדף של פרשת השבוע, ורואה רצף ארוך וצפוף של אותיות, ללא הפסקה, שורות מקבילות מיושרות לשני הצדדים ללא סדק או חריץ, משפט רודף משפט - יציאה, לינה, חלום, באר, אהבה, רמאות, עבודה, ילדים, עקרות, ילדים, עוד רמאות, צאן, מרדף, ברית, ולבסוף - מלאכים ומחניים. משני צדדי הרצף בולטים הרווחים הלבנים, וכולו רצוף ודחוס אותיות שחורות.

אי אפשר להבין את העיצוב הזה כאילו מדובר ברצף פשוט של אירועים, שהרי מעבר לכך ש”לא יש סדר כזה בתורה”, גם נראה שרצף האירועים המסחרר הזה דווקא יכול היה להיות ראוי לכמה פרקים לפחות בסדרת דרמה איכותית. בנוסף לכך, מעבר לצפיפות הדרמטית, האירועים המתוארים הם היסודות המכוננים של עם ישראל; ומעבר לעומס ההיסטורי, יש כאן גם רצף של דימויים עמוסי משמעויות מתגלגלות במשך הדורות - מחלום הסולם ועד חלום הכבשים, מהאבן שעל פי הבאר ועד קנאת הנשים.

השפת-אמת מבחין בכך שכל רצף האותיות הזה מתחולל בחוץ-לארץ, והרווחים הלבנים משתייכים כאן לרגע שלפני היציאה ולרגע שאחרי המפגש עם מלאכי ארץ ישראל. המסגור הזה תוחם את כל מסעות יעקב והרפתקאותיו על-פי הניגוד ארץ ישראל/חוץ-לארץ, ורצף האותיות בספר התורה מתעצב בהתאם להדגשה הזו - המסע כולו מתוחם כפרשה אחת הנפרדת ממה שלפניה ולאחריה. אבל מעבר לתיחום החלק החו”לי, מעמיק השפת אמת את מבטו אל מאחורי השורות ומחפש בהן גם אפיון חיובי של אותו חוץ-לארץ: מה קורה ליעקב ברגע היציאה, שצובע את כל התהפוכות שבהמשך בגוון שחור-צפוף-אחיד?

השפת-אמת מביט בגוש האותיות האחיד הזה, המבליע בשורות ישרות-מקבילות-מסודרות את כל הדרמה שמאחוריו, ורואה בו דבקות. רגע לפני יציאתו מארץ הקודש שואף יעקב מלוא ראותיו מאווירא דארץ ישראל הלבן והמרווח, ועוצר את נשימתו עד שהוא מרגיש את משב רוח הקודש של המלאכים. הפרשה כתובה ברצף כיוון שבחוץ-לארץ אין אוויר ראוי לנשימה, ולכן את המסע כולו יש לקרוא בנשימה אחת. בין שאיפה לנשיפה יעקב מתחתן פעמיים, מוליד ילדים, מתעשר, מסתכסך עם החותן, מניח את התשתית לעם הנצח (שאינו מפחד כיוון שיש לו נשימה ארוכה), וכל זה אינו מוציא אותו לרגע מדבקותו. נראה שכל המאורעות המתרגשים על יעקב נותרים מחוצה לו - כיוון שהכל מתרחש בחוץ-לארץ - ואינם חודרים אליו פנימה, למקום בו הוא מחייה את עצמו מאווירה הקדוש של ארץ ישראל הסגור בריאותיו. (אבל במאמר מוסגר מתפרצת לדברים אפשרות אחרת - אולי מקור הדבקות הוא באהבה, ודווקא בזו שנמצאה בניכר - ולא באחיזה ההדוקה, עצורת הנשימה בארץ האבות? אולי מדובר פה לא בלבן שבין האותיות אלא באשה בשר ודם, וברחל דווקא, שאהבתה היא סוד השכינה? סגור סוגריים, בחזרה לשורה). גם כשהוא רואה את רחל, נושק לה ובוכה, גם כאשר הוא מתעורר בבוקר והנה היא לאה, גם כאשר חורה אפו והוא צועק “הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?”, לא מאבד יעקב את נשימתו הארוכה, את קורטוב האוויר הלבן בו הוא דבוק. נראה שלא רחוק יהיה לראות כאן הוראות מעשיות לקיום יהודי בגלות, ארוכה ככל שתהיה.

אבל אפשר גם לקרוא בדברי השפת אמת אפשרות אחרת. יעקב אינו שרוי בדבקות על-ידי אחיזתו במרווח שלפני ה”ויצא”, ואת רצף האותיות לא צריך לקרוא בנשימה עצורה. הפרשה כתובה ללא הפוגות כיוון שהאותיות עצמן הן החומר ממנו עשויה הדבקות; האחדות אינה מסתתרת בלבן שמאחוריהן, אלא היא זו שמספרת את הסיפור כולו, ברגעי השמחה ובעתות המשבר. לפני צאתו יעקב מתפלל ונודר, וכדרכם של תפילות ונדרים הם מעניקים לדיבור עצמו עומק של דבקות. בניגוד לדיבור של התורה, שהוא לעולם ‘מדבר על’, מתבונן מבחוץ על הדבקות ותוחם אותה (ומכאן ההסתייגות של החסידים מההתמקדות בלימוד בלבד), דיבור התפילה והנדר הוא ההתרחשות עצמה, במילותיו שרויה הדבקות והוא מכיל אותה ומחיל אותה על הדובר כל העת. שלא כמו בלימוד תורה, בדיבור כזה אין צורך בהפוגות של התבוננות, התכוונות וייחוד, כמקובל בשאר פרשיות וכפי שדרשו החסידים בעת לימוד התורה; הכל מונח באותיות ובמילים עצמן. בחוץ-לארץ אמנם אין אוויר לנשימה, אין מקום להתבונן מבעד לדברים ולאותיות ולהתחיות מההפוגות הלבנות שביניהן; אבל הפתרון הוא לא לעצור את הנשימה, אלא לחיות את האותיות עצמן, להפוך את הסיפור כולו לנדר ולתפילה. יעקב היוצא לדרכו משליך עצמו אל תוך זרם המילים ללא אחיזה או הפוגה, פתוחה או סתומה; ובמילות הסיפור הוא מוצא את דבקותו, גם באלה המספרות על “לבן הרשע ותחבולותיו”. ומן העבר השני של הכתב, מוצא השפת אמת את דרשתו באותו פרגוד צפוף של אותיות כהות ובצורתן על הקלף, ומפיק ממנה את הדבקות שלו.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435