תלת ממד של יחסים – חלק א’

הרב אלחנן ניר • תשס"ח

אפשר לראות את הימים הרוחשים של חגי תשרי כקונפליקט בין התכווצות ושחרור; תנועה כלפי פְּנים, מול הרפיה ויציאה אל החוץ. חלק א’: מראש השנה ליום הכיפורים.

ד

חגי תשרי עשויים להיתפס פעמים לא מעטות כרצף תהליכי עמוס למדי, פעמים אפילו עמוס מדי, ונראה כי הם יוצרים עומס מן הסוג שגם הידיעה על בואו אינה מקילה על משאו. אפשר והמִשאלה הסמויה, המבקשת שהחגים כבר יסתיימו ותבוא כבר תקופת ‘אחרי החגים’, נובעת מעומס של בישולים וכביסות, אירוחים ונסיעות, ואולי גם באה להזריק קורטוב של ‘חיבת שגרה’ לימי החורף הארוכים והחשוכים העומדים על פתח. אבל לא רק עבודה קשה מולידה את תחושות הקושי הסמיך הללו, אלא גם, או בעיקר, ורסיה של קוצר רוח. קוצר רוח מפאת האינטנסיביות וההרעשה הפנימית הנדרשות בימים הללו, עד כי נדמה כי קול השופר אך פותח פתח לקולות הרבים, הנצעקים-נרעדים בהם כמו מאליהם. נִצעקים עד להתפקע. חרדה, כפרה, אשמה, סליחה, התרצות, שמחה; כל תחושות הקיום האנושי הבסיסי מתערבבות זו בזו בתרכיז הזמן. ועכשיו רק צריך לשמור, שמשהו מתוכֵנו יישרד בכבשן זה שגוזרים הימים הללו על הבא בהם.

כ

א.

הבסיס לדרמה טובה הוא קונפליקט, מלמד כל מורה למשחק. אם אפשר להוסיף רגש מוליך ומטאפורות, זה רק יתרום. אבל מהו קונפליקט? מה משמעותה של המילה שכל יוצר ואמן, וכמובן לא רק בתחום התיאטרון, מחזֵר אחריה ללא הרף ורואה בה את התשליל הכמעט-מבטיח לבנאלי ולפשטני האורבים לו? נראה שאין זה רק מאבק-עד בין שתי דמויות מנוגדות, וגם לא רק מאבק בין שני מוקדי כוח פנימיים בתוך הדמות, או בין מצב תמידי למצב נתון. קונפליקט נוצר על-ידי השלמה, השלמה סינרגטית הגדולה מסך כל חלקיה. ובעבור ההשלמה הזו צריך להסכים להיות חֶלק. להיות לא-שלם, עם מדְחֵס תמידי של רצון להשלמה והשתלמות, הנתקע ומשתנֵן בשיני הלא-שלם השני. וכך נברא עולם. בהכרח.

והחגים האלה הם המערכה הראשונה לדרמה החדשה, הנקראת שנה.
אפשר לראות את הימים הרוחשים הללו כקונפליקט מתמשך ומשולש בין שתי תנועות: התכווצות ושחרור; כאשר ההתכווצות היא תנועה כלפי פְּנים, והשחרור הוא ההרפיה של אותה תנועה, ויציאה אל החוץ. הצלע הראשונה של המשולש היא התכווצות, ביום הראשון של ראש השנה הנקרא יום של ‘דין קשה’, והרפייתו היא ביום השני, הנקרא יום של ‘דין רפה’ ורך. הצלע השנייה של המשולש היא ההתכווצות ביום הכיפורים, והרפייתו בשמחה הפורצת ומקלקלת את השורה בימי חג הסוכות. הצלע השלישית שלו היא ההתכווצות שביום הושענא רבה, הנקרא יום דין של חתימת פתקים, והרפייתה בריקודי שמחת תורה.
המשולש הגיאומטרי הזה נדמה כמשולש שווה צלעות מרשים, אך חסרונו מזדקר בכך שאין ניכרת בו תנועה ושאיפה אל נקודה חדשה, המתווספת בצלע השנייה והשלישית על פני זו הראשונה. על כן אנסה בדברים שלהלן לטוות תלכיד ורִקמה, הרואה בכל ‘תחנה’ של הימים האלו השלמה לקודמתה בניסיון לבנות שלם הגדול מסך חלקיו. חלקו הראשון של המאמר יעסוק בראש השנה וביום הכיפורים, והמשכו בסוכות ובשמחת תורה.

כ
ב.

המקובלים ראו את הימים שמראש השנה עד שמחת תורה כתהליך התבגרותי, וכמעבר ממצב ‘תקוע’ וחסום ביחסים התוך-אישיים, הבין-אישיים והמטא-אישיים - מצב הנקרא ‘אחור באחור’ - למצב משוחרר, נכון ופורה, הנקרא ‘פנים בפנים’. ההמחשה הפיזיולוגית של שני גופים המאוּחִים זה בזה, פעמים מפניהם ופעמים מאחוריהם, יוצרת ויזואליות רבה לתיאור היחסים, שכן הפנים, כשמם, מגלים פנייה, היענות וזרימה, ואילו העורף והאחור משדרים ריחוק וניכור. תהליך המעבר מן האחור, שהוא לעולם השלב הראשוני בכל מערכת יחסים, לַפָּנים, כולל שלב של ‘נסירה’. זהו שלב החיתוך מִקשר מוכרח, ואפילו אינפנטילי (- אחור), לקשר רצוני ובחירי (- פנים).

זיהוי הרצון, שאלת השאלות: ‘מה אני רוצה באמת’, ו’מה באמת מעניין אותי’, מכריח אומץ של יכולת להיפרד מדברים שראוי, אך קשה, להרפות ולהניח להם, ובחינה כנה ואמיצה של האדם את עצמו. הבחינה הזו, בסופו של תהליך, אכן מובילה למפגש מחודש עם הקיים, עם הידוע, מפגש שמאֵליו גם מוליד שמחה גדולה של גילוי והיחשפות אל העצמי; אבל לשם כך נדרשת התבוננות רבה על תכלית הימים הללו. גם את קול השופר, העובר בנו בימים האלו, אפשר לראות כקול הקורא לשוב לאוצרות הפָּנים ולחדול מיחסי העורֵף עם המציאות. לבחור בחיים בכלל, ובחיים הפרטיים שלי בפרט, ולא לראותם רק כגזירה מלמעלה. כאילו כל שנותר הוא רק לצלוח אותם בנזק הקטן ביותר. והפָּנים, בניגוד הבולט ביותר לעורף, הם היכולת לראות את הייחוד, שכן בניגוד לדמיון הרב בין העורָפים - הרי שהפנים משדרים ייחוד ונבדלות של כל אדם מזולתו, כמו גם של חיי כל אדם מחיי זולתו. הפנים מזמינים לראות את החיים כהכרעה אישית. כגזירת הדין, שבעומקה אני הוא הגוזר אותה על עצמי.

כ
ג.

היום הראשון של ראש השנה נקרא בספר הזוהר יום של ‘דינא קשיא’ (דין קשה). ביום זה המוּכוונות היא לבדיקה נקודתית, אחת לאחת: היכן אנחנו, היכן כָּשלנו, ומהיכן וכיצד ראוי שנבוא ונתקן את אותם כשלים. אלא שהגישה המדוקדקת-בוחנת הזאת אל הכשלים, שצועדת בתודעת רבים שנים לא מעטות, ומקבלת את פניה בלשון הידועה של בעלי המוסר ש’בימים אלו אפילו הדגים שבים רועדים’, הופכת כבר מראשיתה למפולת מוות לה עצמה. שכן באין נקודת תֶּמֶךְ יציבה, החזקה דיה כדי לתמוך ולחבק בנו את הלב והנפש, הרי אין בכוחנו להתמודד עם הכשלים שבנו אחד לאחד. ואז אנחנו אך מעמיסים על שכמנו דברים שאין בנו די כוח ‘לפרק’ אותם, וסופנו לכרוע וליפול תחתיהם. ולוואי ויהיו ניצולים ברעידת הפְּנים הקשה הזו.
כעין זאת ניתן לטעון, כמעט בבטחה, נגד תנועות נפש בסיסיות רבות של הקמת ועדות חקירה (אישיות, משפחתיות, מגזריות ולאומיות) למיניהן, שמתחילות בקול רעם אך מסתיימות בדממה דקה. שכן בנקודת ההקמה אין כל תוקף להצליח ולהכיל את התוצאות האפשריות של החקירה, ואזי כל יכולתה היא רק לשבוק את שאריות החיים האחרונות, להוזיל ולנוול אותן ולשחוק אותן עד דק. שהרי תנועת החפירה בעצמי היא תנועה הדורשת בגרות: בגרות של יכולת זיהוי ה’עצמי’ שאיננו תלוי בטוב או ברע, ‘עצמי’ שמכוחו ניתן לבוא ולבחון גם את הטוב וגם את הרע. בניגוד למבוגר, ילד אינו עושה אבחנה בינו למעשיו; וכל ‘לא’ מבוגר שנאמר לו, מזוהה אצלו כ’לא’ על כל מהות קיומו. רק אחרי שישנם בטחון, ושכנוע שאין חזק ממנו באותו ‘עצמי’, ראוי לדבר על זיהוי הטוב והרע, ועל התייחסות אליהם הנובעת מאותו זיהוי.
כתגובת התנערות אינסטינקטיבית לכל זה, ובמעין ציור סוריאליסטי משהו, אנחנו הולכים ועושים בשלהי היום הראשון של ראש השנה ‘תשליך’. הולֶכת כל העדה והיא בלבן, אל המקור, אל הראשית, אל המים, אל גן העדן המוקף בארבעה נהרות, משליכה את חטאיה, וכמו חוזרת להרף עין לרגעים שקודם החטא; שקודם האפשרות לחטא. ויחד עם החטאים אנחנו כמו משליכים גם את אותה מחשבה, שניתן לפתור את הכשל ביחסים במענה של ‘אחד על אחד’, של יחס אישי ופרטני לכל זיוף. ואנחנו מנערים ומשחררים. רק אחרי התשליך נפרשׂ ויורד היום השני של ראש השנה, הנקרא ‘דינא רפיא’ (דין רפה), והדין שמָתחנו על עצמנו מתרפה ומתרופף מעט. עכשיו אנחנו ניגשים אל כל מארג היחסים, ובמקום לבחון אותם באופן נקודתי, כפי שניסינו וכשלנו, אנחנו מנסים לבחון אותם בצורה ‘מערכתית’ ולתהות על עצם קיומם. מנסים לראות שאין ליחסים יכולת עמידה, אלא אם כן יעלו למרחב גבוה יותר. עכשיו ברור שאי אפשר כלל להסביר את כשלון הקֶשר ולנעוץ זאת בפרסונות ספציפיות ובנסיבות כאלו או אחרות, וגם לא תעזור ועדת חקירה מכל ז’אנר שייבחר - שכן מורגש וברור למעלה מכל ספק כי הכישלון מקופל ומובנה כבר בבסיס הקשר, וכי מדובר בכישלון אינהרנטי, שהוא למעלה מכל הסבר וניתוח. עכשיו ברור כי יש להתחיל לגמרי מן הראשונות. מבראשית. ופתאום מתחוור כי מבלי תמיכה ואמון מלא בעצמנו, ובאחֵר העומד כנגדנו, הכול יוסיף וידמה כדין וכקושי. רק ממקום המלא רחמים ואהבה, ממקום של סיכוך כְּאם המסוככת על בניה, ניתן לבוא גם בדין ובדקדוק מבלי להתמוטט ולקרוס מתוקף המבט על חומרת מצבנו.
על כן ראשית התשובה היא להחזיר את האמון. אמון בעצמי. אמון בעצמי, שאפשר גם אחרת. אמון שהוא למעשה סוג של מהפכה ‘פיגמליונית’ (כאותה נערת פרחים, שהועלתה לדרגת גברת על-ידי ברנרד שאו במחזה ‘פיגמליון’). ואם ללכת צעד ראשון בנגזרת התרפויטית העולה מן האמור, הרי שכדאי לתרגל - באופן פרטני ואף משפחתי וקבוצתי - אמון בעצמי. כשלב ראשון לכך, כדאי לומר ולכתוב ‘אשמנו בגדנו’ חיובי. כלומר, במקום לכתוב את הדברים השליליים, עכשיו אני כותב את הדברים החיוביים שבי (לשם התרגיל: לפי סדר הא”ב), ולאחר מכן אפילו קורא זאת לעצמי בקול. מומלץ.
ואולי זו ורסיה אפשרית של התרת נדרים עכשווית, הנעשית בערב ראש השנה.

ב
ד.

ואחרי ימי הראש, ראש השנה, מגיע יום הלב - יום הכיפורים. ואנחנו באים ומבקשים סליחה, מחילה וכפרה; מבקשים ומחפשים בתוכנו את האפשרות לא רק לסלוח לאחרים ולעצמנו - אלא גם להיסלַח, לעזוב את הטינה המוצדקת (ותמיד היא הרי מוצדקת) שצברנו, סיידנו וכיירנו בה את הלב במשך זמן כה רב, ולהיווכח עד כמה קיים ומרווח לנו בלעדיה. עכשיו, אחרי התשליך, אחר השלכת האובססיה לזהות באופן נקודתי את הכֶּשל, אני מגלה כמה קיים ונוכח גם אחרי ידיעת הכשל, ועד כמה עמוק הקשר ביני לבין הקדוש ברוך הוא. אני מגלה, כפי שמבואר באריכות בכתבי האדמו”ר הזקן (תניא, אגרת התשובה, פרק ה’) את החבל - “יעקב חבל נחלתו” - הקושר אותנו בחוזקה זה לזה, ושכל קשר, הנקשר בעקבות נתָקים אלו ואחרים, מוביל לקיצור המרחק שבין קצוות החבל.

עכשיו, ודומה שרק עכשיו, אפשר לבוא ולבחון היכן נפגע הקשר, היכן רופפנו ופוררנו אותו והבאנו אותו עד כלות ומיאוס. ועכשיו אני חוזר לנקודת המבדק, שבה ניצבתי ביום הראשון של ראש השנה; אלא שבנקודה זו, אחרי שהשבתי את עצמי לעצמי ביום השני של ראש השנה, אני מצליח לזהות שיש עוד מישהו ששב אֵלי עת שבתי לעצמי. שכן הגילוי שלי את עצמי, כנוכח וכקיים, מגלה וחושף את הצורך באחר, את קיומו הממתין מזה זמן שאתפנה ואכיר בו. ממקום כזה, יש שניים הכורכים את עצמם זה בזה, בחינה של הנאמר ביום הראשון של הסליחות: “תמוכים עליךָ ובךָ מתאחים”, ובכך הופכים לשתי נקודות המותחות ביניהן חוט סמוי, ההולך ומתעבה עד כדי קו. ופתאום הקשר כבר איננו רק נקודתי: הוא הופך לקווי; וממקום שבו מרוב נקוּדתיות והתרכזות כבר אין לי עצמי מקום בתוכי אל עצמי, כפי שחוויתי בראש השנה, אני מגלה את הקו. אני מגלה קשב עצמי והכרה ביכולות העצמיוּת, וגם במוגבלות שלה (שהרי בסופו של דבר ראש השנה הוא יום הזיכרון ליום שהוא ראשית האדם, ואפסותו של האדם, הבאה מראשיתו, גם מזכירה לו את חדלונו ואת נזקקותו הרבה למישהו מחוץ לו, ואת הפתיות שבהנחת היהב אך על עצמו). ורק כאשר אותם תימוכים כבר נבנו בתוכי, באה האפשרות לבוא לדקדוק עצמי מבלי לקרוס ולשבוק חיים, אלא דווקא ממקום של ההעצמה והתגברות. עכשיו הבחינה והבדיקה העצמית, לקול הקהל המנגן את אשמותיו (ורק יהודים הרי יכולים לשיר בניגון את אשמותיהם), הן אפשריות. והן מקבלות, לראשונה, הד של ריאליה.
יתרה על כך: עכשיו מתברר פתאום עד כמה הימים הללו - שנמשלו לשמאל, והם בחינת “שמאלו תחת ראשי”, כאלה המטרימים ומכינים לימי הימין של סוכות, שהם בחינת “וימינו תחבקני” - מלאים בליביות, ובלב, הנתון כידוע בשמאל. עד כמה דווקא השמאל מאפשר למסור את הראש לידו של הזולת באין חשש, ועד כמה מזמינים הימים הללו קול מכשף, מלא קסם של מפגש אמיתי, ומלא עיניים.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435