תשובתה של הנשמה

הרב שג"ר • 

סיכום של שיעור על תורה של אדמו”ר הזקן, סוכם בידי אלחנן פיניאן. על תשובה שמעבר לקיומיות, בקשה להגיע לנשמה חדשה, להארה שאף פעם לא הייתה.

ג

תשובה, אמונה ונשמה

“ממעמקים היא לשון שעושה עומק, משם קראתיך ה”. אדמו”ר הזקן מלמד שהתשובה צריכה לנבוע מעומק.
מה הכוונה?
התשובה הינה אקט מכונן, האדם השב משתנה שינוי ממשי, עובר לפאזה אחרת, למערכת שונה של התנהגויות ונורמות.
השאלה שאנו שואלים את עצמנו היא האם לאדם ישנה היכולת לשנות את פנימיותו באמצעות המחשבה וכוח הרצון? התשובה החסידית היא שלאדם אין יכולת לשנות את עצמו באמצעות מחשבה ושליטה.
כדי להבין זאת נשאל: מיהו אותו אדם שמשתנה?

עפ”י הרמב”ם מודעותו של אדם היא תפארתו, היא העצמיות. עיקר המאמץ היא לפתח את המודעות, להביא את האדם לבהירות, לשקיפות, לאמת ממשית שאין השקר מהווה חלופה לה.
המקובלים והחסידים (ובעקבותיהם אדמו”ר הזקן) לא זיהו את העצמות עם המודעות. המודעות היא ספירת החכמה שיש מעליה את ספירת הכתר ושאף מעליה יש את אור אינסוף ואת האינסוף. המודעות שייכת לעולם של התבונה והסיבות, אולם העצמות זהה עם הקיום העצמי שאינו מותנה או תלוי במה שמחוץ לו. ניתן להגיע לידי שליטה במחשבה ולהגיע לריכוז גבוה (דבר זה אף פשוט יותר מאשר לשלוט על הרגשות), אולם בקיום לא ניתן לשלוט מכיון שהוא אינו אובייקט הנקלט בחשיבה השכלית או במודעות. לפיכך אף האמונה שייכת לתחום שלא ניתן לשלוט בו, לנשמה. את האמונה אין לזהות עם התחום של המודעות, אלא היא ההתרחשות השייכת לעצם,לקיום.
יש אנשים המזהים את עצמם עם מה שהם חושבים. זיהוי זה שייך למודעות ולא לנקודת העצם. זה מביא לכך שכל האופן שבו האדם חווה את המציאות היא דרך האידאה, שכבר מנוכרת למה שקורה במציאות.
הנשמה איננה אובייקט, היא לא ‘משהו’, כמו שהתת מודע הפסיכולוגי אינו ‘נמצא’. ישנו הבדל אונטולוגי בין תודעה ונשמה. זהו עצם מסוג אחר. ניתן לומר שלגבי הנשמה זה אפילו לא ‘עצם’ - היא חורגת מהאונטולוגיה עצמה; כל מה שאנו אומרים ביחס לאלוהים הוא נכון גם ביחס לנשמה, ולכן לא ניתן לתפוס את הנשמה בכינון ישיר, ולכן גם את הסוויץ’ אליו אנו חותרים בתשובה לא עושים מתוך פעולה ישירה.
האירוע המכונן אליו אנו חותרים יוצר שינוי ממשי ומעביר אותנו למקום אחר. פעמים ולא נדע מה קרה, מלבד זאת שקרה כאן משהו. לכל אדם יש מצאי של פעולות להם הוא מסוגל שנובע מתוך מערכת מסויימת שבה הוא נתון. הפעולות אותם הוא עושה בד”כ אינן חורגות מתוך המצאי הזה. האירוע הממשי מאפשר לאדם לעשות פעולות שקודם לא היו במצאי שלו (החל מסוגי התנהגות קטנים יחסית כמו שינוי סגנון לבוש או דיבור, וכלה בשינוי בכל סגנון חיים).
אחד ההבדלים בין הבינה המלאכותית לבינה האנושית היא שהבינה המלאכותית היא מוגבלת - אף אם היא יכולה לשכלל את עצמה היא סופית (מתמטיקאים הוכיחו זאת), לבינה האנושית לעומ”ז יש יכולת של פריצה חדשה.
הרצון להגיע למקומות עמוקים יותר בתפילה, ביחסים עם אנשים שונים, הוא רצון שההחלטה לבד אינה יכולה לו, והוא הרצון לתשובה ממעמקים. נראה שהתשובה שאדמו”ר הזקן מדבר עליה היא עמוקה יותר מהתשובה האקסיסטנציאלית - אין פה רק את חיפוש הכנות של האדם, חיפוש הגיבוי הפנימי, אלא בקשה להגיע לנשמה חדשה, להארה שאף פעם לא הייתה. למעשה, התנועה היא לא תנועה פנימה אלא תנועה של קפיצה, של יציאה מהמערכת הרגילה. התשובה האקסיסטנציאלית נתקעת בתוכי, התשובה הזו ממשיכה אל האינסוף.

אצל המלאכים העצמות היא הבהירות והשקיפות, ולכן הם לא יכולים לחטוא; החטא, אמרו הראשונים, מקורו בבערות, והמלאכים שעצמותם נעוצה בחכמה אינם חוטאים. ההתנגדות לאדם השכלתן נובעת מכך שהשורש של האנושי גבוה יותר משורשם של המלאכים, ולמעשה, זה מה שגורם לאדם להיות לא יציב (על אף שפעמים רבות האדם נמצא במצב נמוך מהמלאכים, הפוטנציאל שלו גבוה משלהם).
האור האלוהי הממלא כל עלמין הוא האור הנכנס לכלים, זהו שמקבל רציונל - יש בו היררכיה, מעלה, מטה וכו’, משום כך הוא גם אור ממועט. הסובב כל עלמין שייך לעל מודע, לנשמה שאינה מצויה בכלים - אין בו היררכיה, מעלה מטה וכו’, והוא נמשל פעמים רבות לעיגול שאין לו התחלה. גם באדם מופיעות שתי הבחינות הללו. הבחינה של הסובב מופיעה באדם בכך שהוא אינו יכול אף פעם לדעת מיהו הוא עצמו, הרב קוק קורא לכך ‘אי ידיעת האופי העצמי’. אנו צריכים להמשיך את האורות של הסובב פנימה אל תוך הממלא כל עלמין.

ג

הנשמה והאמונה וחוסר האובייקטואליות שלהם

אדמו”ר הזקן יצא כנגד דעתו של רבינו יונה שאומר שהנשמה “מכרת את ריבונה”, ההתנגדות שלו היא למחשבה שהנשמה היא הקוגיטו, ההכרה.
היייחוד של אמונת ישראל הוא בכך שהיא מתחילה בצורה של דיבור, אמירה שהיא אחת עם עצמה. באמונה נעלם הפיצול בין הדיבור, המשפט שאנו אומרים, לבין מה שהוא מצביע עליו. היכולת לדבר באמונה היא האמונה עצמה, זו היכולת לומר אמירה שהאמת שלה וההתרחשות שלה היא באמירה עצמה. איני מדווח על אמונתי אלא מביע אותה.
כמובן, אמונה היא מסוג הדברים שלא ניתן להוכיח אותם. ניתן להאמין, אבל לא ניתן להאמין רגע לפני וגם לא רגע אחרי שהאמונה מתרחשת. הנקודה החשובה בהסברים הללו היא להפקיע את הדימויים האובייקטואליים מהנשמה ומהאמונה כשם שהם מופקעים מאלוקים.

מספרים על מישהו שבא לאביו ואמר לו שחבירו רצה להרביץ לו, שאל אותו אביו “מי אמר לך?” ענה לו הבן “הוא הרביץ לי”, אמר לו אביו “אמור אם כן, שחברך הרביץ לך!” ענה לו הבן “אבל אז לא הייתה לי הוכחה”…
סיפור זה מבהיר בצורה חדה את הפתולוגיות של חוסר הממשות בחיים. כמו אותו אדם נוירוטי שלא יודע אם הוא סגר את הדלת, ואז הוא חוזר שוב ושוב לבדוק את זה, הוא חי במישור אובייקטואלי המתווך את הממשות, וזאת משום שאין לו מגע בלתי אמצעי עם המציאות. (זאת בדומה לאותו בן בסיפור שלא יכל לחיות את הממשות אלא היה חייב לחיות בשלב קודם המייצג פער בין הממשות ובין הפרשנות).

גם ביחס לתת מודע הפסיכולוגי, לא מדובר על כך שיש דבר שהוא נמצא, אובייקט שהוא התת מודע. למעשה התת מודע זה מה שמתרחש בין הפסיכואנליטיקן והפציינט שלו. ברגע שהפציינט מגיע לרמה של הארה ושכנוע, זה מה שגורם לו להתרפא. דיבור רגיל הוא בד”כ לא ממשי, אנשים מדברים לרוב, אולם לא קורה בעקבות הדיבור הזה שום דבר, הדיבור עם פסיכולוג מצליח לפעמים להיות ממשי.
כדי שתיווצר מלכות צריכה להיווצר שניות. יש מלך מצד אחד ועבד מצד שני. “אין מלך בלא עם, בלא עוממות” דורש אדמו”ר הזקן לא אחת. העוממות היא עצם העובדה שמול המלך יש אובייקט שקשיח עבורו.
הנשמה היא אותו המגע העמוק שמחייה ומלהיב אותנו בחיים. ההתלהבות הזו, ההארה הזו (אינן קיימות) כאובייקט, אלא כאירוע.
הנשמה היא ההתלהבות, סוג של אקסטזה, מהמפגש עם הממשי- “אהבה כרשפי אש”. אולם יש דרגה גבוהה יותר לאהבה - “אהבה בתענוגים”. אדמו”ר הזקן מנסח את ההבחנה הזו כזו שבין אהבת עולם ובין אהבה רבה. כשאדם נפגש עם הממשי הוא בוער ברשפי אש, אולם ההתענגות, עונג השבת, היא ההיות בדבר עצמו ללא חריגה.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435