“אוהבים אותך יוסי” – חלק שלישי

ב

ב

ריקודים של חתונה

באחת התורות היפות שלו, שמעוררת רטט וגעגועים, מתאר ר’ נחמן את החתונה כאירוע של ייחוד וזיווג בין קהל הרוקדים ובין הכלה והחתן:

“‘אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח’ – וְהוּא בְּחִינַת רִקּוּדִין שֶׁל חֲתֻנָּה. כִּי כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נְתוּנָה לְזִוּוּג, הִיא אִתְקְרִיאַת נַעֲר בְּלֹא ה’… וְכַד אִתְתַּקְנַת לְזִוּוּג אִתְקְרִיאַת נַעֲרָה בְּהֵ”א, שֶׁנִּמְתָּקִין הַדִּינִין [זֹהַר, פרשת “בֹּא”, דף ל”ח. תרגום: היא נקראת “נער” בלא ה’, וכאשר נתקנת לזיווג נקראת “נערה’ ב-ה’].

ְזֶה נַעֲשֶׂה עַל-יְדֵי רִקּוּדִין. כִּי הָרַגְלִין הֵם בִּבְחִינוֹת “נֶצַח” וָ”הוֹד”, וְהֵם נִתְנַשְֹּאִים עַל-יְדֵי הַלֵּב, הַיְנוּ עַל יְדֵי שִׂמְחַת הַלֵּב. כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁעַל-יְדֵי שִׂמְחַת הַלֵּב מְרַקְּדִין… עַל כֵּן צָרִיךְ לְכַוֵּן בָּרִקּוּדִים [לְהַמְשִׁיךְ] הָאַלְפִין שֶׁבַּלֵּב עַל -יְדֵי הָרַגְלִין, לְהַכַּלָּה… וְזֶה בְּחִינַת: ‘אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח’, שֶׁעַל יְדֵי הַשְֹּפָתַיִם, שֶׁהֵם “נֶצַח” וָ”הוֹד” נִפְתָּח וְנִמְתָּק הַכַּלָּה בִּבְחִינַת זִוּוּג, וְנַעֲשֵׂית בְּחִינַת אֲדֹנָי, שֶׁהִיא נַעֲרָה, שֶׁהִיא רְאוּיָה לְזִוּוּג”^[1]

מה הטריד את ר’ נחמן בחתונה? מהי המתקת הדינין של הכלה? מדוע המשמחים ורוקדים הם אלה שבכוחם להמתיק את הדינים?

התשובה ברורה: שמחת הנישואים מעוררת את המתח הגופני שר’ נחמן כל כך חושש מפניו. הכול יודעים למה נכנסת כלה לחופה; הריקודים לפני הכלה שעלתה מן הרחצה מעוררים חשק ותשוקה אצל הרוקדים. בתורה זו ר’ נחמן מציע פתרון אופייני: על ידי הריקודים מתמתקים הדינים: הדרך להמתיק את המתח היא פנייה אל הכלה ממקום של שמחה והארת פנים.

המתח מקורו בניכור שמעורר את היצריות האלימה. הדרך להתמודדות עם הניכור אינה לברוח, להסיח את הדעת, לא להיות נוכח בחתונה וכיו”ב; אדרבה, על-ידי הרעפת שפע וחסד על הכלה הרוקדים מעלים את הדינים שבגופניות לחסדים, ללבביות, לקרבה אנושית. זו צורת פנייה מתונה ומאופקת אל הכלה, ובאמצעות פנייה זו גם הכלה משתנה. כמו בתורה רפב’, שבה מלמד ר’ נחמן שעל ידי שאדם דן את חברו לכף זכות, בדבר זה עצמו הוא משנה את התודעה של חברו, כך גם ביחסי הרוקדים והכלה: שמחת הרוקדים משנה את הכלה. הרווקה הופכת לאישה – מהפך ממקום של רווקות, שבו הזיווג נתפס כדינים, כיצריות, למקום של משפחתיות, אינטימיות, חסד ונעימוּת. הכלה שלפני חתונתה – שהיא “נער” [עפ”י הזוה”ק], מינוח שמסמן היעדר של נשיות – הופכת לנערה, לאישה, לבשלה לקבל ולהעניק. מקור התהליך שמתקן את הדינים של הכלה וממתיק אותם, נעוץ במשמחים הרוקדים. מקורה של השמחה אינו בחתן והכלה אלא במשמחים. הקהל המברך אינו תוספת לשמחה אלא הוא המכונן אותה. ברכת חתנים בעשרה, במקהלות ברכו ה’.

אפילוג

ב”מעשה מבעל תפילה” תיאר ר’ נחמן חזון של מעין מושבה של “היפים” ביער מחוץ למדינה, שם מתרחשת תפילה ממשית. זהו המקום של אותם יחידים חנוקים שחיפשו כנות, לב נשבר, עבודת ה’ באמת לאמיתה. אך גם ר’ נחמן בערוב ימיו רמז, בסוף “מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו”, שהתיקון הממשי הוא במדינה ולא ביער; בעולמו שלו, צדיק האמת יכול לתקן את החוכמה, את החברה המודרנית שהעמידה את האוטונומיה והחירות האנושית במרכז, ובכך איבדה את אלוהים ונפלה לקליפות של האפיקורסות. התיקון, בשפה הפילוסופית, הוא “התמימות השנייה”, העלאת התודעה עצמה למקורה המיסטי, למעלה מטעם ודעת; למציאות שיש בה חוכמה ומודעות עצמית, אבל אלה יונקות חיות מרוח אלוקים, מהמוחלט.

האם אנו על סִפּה של התהפכות אנושית מנטלית (ואולי כבר בתוכה) באופן ששדה השיח האנושי יעבור התמרה, והחברה תהפוך לחברה שבה אדם לאדם אינו זאב אלא כבש? שהיחיד בה אינו מטרד לא חשוב, אלא מרכבה לטוב, והעצמתו היא הסיכוי של סביבתו?

“תורה מֵאִתי תצא…חידוש תורה מאִיתִי תצא”. ^[2]

^[1] ר’ נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר”ן קמא, תורה לב.

^[2] ויקרא רבה (מרגליות), פרשה יג: “אמר ר’ אבא בר כהנא: אמר הקב”ה: ‘תורה מֵאִתי תצא’ (ישעיה נא, ד) – חידוש תורה מאיתי תצא”.