אחת דיבר א-לוהים

ש

ש

ש

“מי יתן טהור מטמא לא אחד” - כגון: אברהם מתרח, חזקיה מאחז, ומרדכי משמעי, ישראל מאומות, העולם הבא מהעולם הזה - מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן לא אחד לא יחידו של עולם?

תמן תנינן: “בהרת כגריס - טמא; פרח בכלו - טהור” מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן לא יחידו של עולם?

תמן תנינן: “האשה שמת וולדה בתוך מעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו - החיה טמאה טומאת שבעה והאשה טהורה עד שיצא הולד”. “המת בבית - טהור; יצא מתוכו - הרי הוא טמא” מי עשה כן? מי צוה כן? מי גזר כן לא אחד לא יחידו של עולם?

ותנינן תמן: “כל העסוקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בבגדים” - היא עצמה מטהרת טמאים. אלא אמר הקב”ה: חוקה חקקתי, וגזירה גזרתי ואין את רשיי לעבור על גזירתי - “זאת חוקת התורה אשר צוה ה’ לאמר”.

(פסיקתא דרב כהנא, פסקא “פרה אדומה”)

המדרש מציג ארבעה שלבים בחוסר החוקיות העולמית. בתחילה, מציג הוא את הקשר ההדוק בין הטוב והרע - בין אדם, עם ועולם שבהגדרתם “טובים”, לבין כאלו שעצם הגדרתם הוא רע. לאחר מכן, עובר המדרש להציג מקרים בהם האדם עצמו חווה חוויות של טוב ורע על בשרו. המדרש ממשיך בקשר שבין הטומאה למי שמכיל אותו ומסיים לבסוף עם המקרה ההפוך - פרה אדומה המטמאה בשלב ראשון אך מטהרת במבט כוללני יותר. מסגרת מרובעת זו, יוצרת בפנינו את אחד המדרשים הקרובים ביותר (אולי, אם אפשר לומר) לעידן הפוסטמודרני.

אנחנו חיים בעולם בו לכל אחד יש את האמת שלו. הגדרה כזו הובילה למסקנה הפשוטה - אם כל אחד משוכנע שמה שהוא חושב זו “האמת” הרי שלמעשה, “האמת” איננה קיימת ‘באמת’, וגם אם כן - סטטיסטית לא ניתן למצוא אותה (שהרי בניגוד לכל פרסומת, במקרה זה 6 מיליארד איש כן טועים!). האמת, במילים אחרות, נמצאת בעיני המתבונן בלבד.

עמדה אמונית, מעצם הגדרתה, איננה יכולה לסמוך ידיה על עמדה מעין זו (לפיה אין אמת כלל), אך ניתן למצוא נקודות בהם עמדה זו, לא רק שאיננה מציבה ניגוד לעמדה אמונית-דתית אלא שהיא מאתגרת אותה ופעמים מובילה אותה לדרכים ואפיקים חדשים שלא היו ביכולתה להשיג ללא עזרה/קונטרה זו. במקרה זה, העמדה האמונית של רבים הובילה אותם לתובנה שחוסר התאימות בין האמיתות המפוזרות בכל מקום צריכה לקחת אותנו למקום של אמון (שבו אני מאמין לכל אמת באשר היא) ולא חלילה להיפך (מקום שבו אני מטיל ספק מוחלט בכל עמדה המוצגת בתור “אמת”). במילים אחרות, עמדה דתית התפתחה ולפיה האמיתות הרבות מצביעות על אמת גדולה ומורכבת שאיננה נחלתו של אדם אחד, ובכל אמת טמון גרעין חלקי של האמת המוחלטת, האמת הא-לוהית.

דומה שהמדרש מציג בפנינו אופציה שלישית, כזו שלא עמדה בפנינו עד כה.

הפסוק “אחת דיבר א-לוהים, שתיים זו שמעתי” (תהילים סב) מוסבר על ידי הפרשנים בכך שבדיבור א-לוהי אחד נשמעים שני קולות - וכל קול מלמד הלכה אחרת. אך נדמה שבפסקה מדרשית זו ניסו חז”ל להצביע על פרשנות אפשרית נוספת והיא שבכל דיבור א-לוהי טמונים פנים לכאן ולכאן: תרח עובד האלילים מגדל את אברהם המונותואיסט הראשון; אחז הרשע מצליח להוציא משורשו את חזקיהו הצדיק; שמעי המקולל מוליד את מרדכי המבורך - בכל קיום בעולמו של א-לוהים קיים הניגוד המובנה, קיים חוסר הכרע. הדבר נכון גם כשנוגעים בדוגמאות אחרות, הטומאה יכולה להיות הדבר הכי טמא ויכולה להיות הדבר הכי טהור - תמיד לכאן ולכאן.

ייתכן שלא גרעין חלקי של האמת נמצא בכל אמת אישית אלא האמת כולה נמצאת שם - אלא שהאמת כולה הרבה יותר גמישה ממה שאנחנו מתארים. אולי מסקנה זו, היא שהובילה להתפתחות אותה בדיחה על רב הפוסק שבעלי הדין ואשתו צודקים כולם בטענותיהם המנוגדות.