על קיצם של פרקי הילדות ותחילתה של תקופה חדשה, שיח לשבת פרשת מטות.
ש
ש
קצת לפני פרשת מסעי, בה אנו לוקחים תרמיל מקל ויוצאים במסע התבגרות מפרך, אנו מספיקים לקבל עוד כמה הנחיות, בפרשת מטות.
בפרקי ילדותו של העם ההולכים ומסתיימים, האכיל אלוקים את העם בכפית. בתחילת הפרשה אנו מקבלים התלמדות והכוונה ברוח חדשה:
“וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר…”
“העניין שלא נאמר בפרשת נדרים וידבר ה’ אל משה כמו בכול המצוות, כי כל המצוות הם נוהגים תמיד, אבל נדרים הוא בינה בלב האדם שיבין בדעתו שמזה הדבר צריך להגדיר (להרחיק) עצמו לשעה זו ואחר כך יהיה מותר לו, ולכן לא כתיב וידבר ה’ אל משה, שזה (המקרה שלנו) אינו מצד שהשי”ת אוסר על האדם, רק ממה שהאדם בעצמו מבין בדעתו ובחכמתו וזה נקרא וידבר משה אל ראשי המטות.” (רבי מרדכי יוסף-מי השלוח)
בחיינו עלי אדמות, אנו נדרשים על ידי בינת ליבנו לתת ביטוי ליכולתנו האישית שלנו. לפעמים כך ולפעמים אחרת. לא בכל מקום נמצא אמירה אלוקית מוחלטת שמעמידה אותנו בעמדה ברורה ואולי אף קשוחה כלפי החיים. ישנם מצבים בהם מתבקשים אנו לגמישות שאיננה מותנית בעבר. לעיתים ההכרעה היא עכשווית והיא יונקת מהמציאות המתרחשת כעת.
נראה כי לאחר תקופת הינקות והילדות בה האכילו אותנו בכפית, לאחר שהופעלו עלינו לחצים והכוונות לפי מידתם והבנתם של הורים ומורים, צריך שיגיע זמן שחרורינו, לצאת לחיים כאנשים מבוגרים, וכעת, לחזר מחדש ובאופן עצמאי, אחר תקופת… ילדותינו האבודה, ולחדשה. אך עכשיו,באופן שונה, על פי בינת ליבנו ולא רק דרך ציוויים אינטנסיביים מבחוץ.
גם דתיותינו כמו ילדותינו יכולה ‘לסבול’ מהתפתחות ‘עשוקה’ בה ייתפס בעינינו אלוקים כמי שמחפש אותנו בפינה, כזה המעוניין לתפוס ולהנחית עלינו את הענש הבא.
גם פה יהיה עלינו לחזר מחדש, לשוב ולתור אחר החופש של בינת הלב, להחזיר לעצמנו מימד עמוק של שובבות ושחרור בעבודת ה’ .
הציווי האלוקי “וידבר ה'” איננו ניתן לערעור, הוא התנאי הראשוני שממנו אנו יונקים את ההכוונה העליונה היודעת למה אנו נדרשים כאן בעולם הזה בבסיס חיינו.
אך זהו בסיס שמתוכו אנו מתבקשים לפתח הקשבה למימרה הנוספת והמושיעה של משה “וידבר משה” שהוא הדיבור האנושי המחזיר אותנו לבינת לבבנו, לעצמנו, לאחר שעברנו את בעולם הבירורים הבסיסיים של “וידבר ה'”.
