המשכן המהווה מוקד קדושה נייד במסעותם של בני ישראל במדבר מלמד על יחס מיוחד לקדושת המקום – במסע עצמו קיימת קדושה, ומתגלה אלינו בניצוצות בכל חניה וחניה
ב
ב
רבים האנשים שחיים בעולם מתוך תחושה עמוקה של מסע, מסע שיש בו חיפוש אחר המקום השלם והנכון עבורם. חיפוש כזה משאיר לעיתים את חווית המסע כמעייפת, כמאמר הפסוק ‘תוחלת ממושכה מחלה לב’ (משלי י”ג י”ב). נראה שממסע בני ישראל במדבר ניתן ללמוד על אפשרות למסע שיש בו מלאות בדרך.
המשכן, בניגוד למקדש, הוא לא מקום השראת השכינה הנשגב והמרוחק שמתגעגעים אליו, ואפשר להגיע אליו פעמים בודדות בשנה; זהו מקום השראת שכינה שהולך בתוך בני ישראל, ולמרות שבני ישראל לא נכנסים אליו הוא תמיד שם, קרוב, והנוכחות שלו נותנת בטחון ותחושת מלאות של השראת שכינה. תפקיד המשכן במסעות הוא מרכזי מאוד, כפי שמראים הפסוקים המסיימים את פרשתנו ואת כל ספר שמות:
‘ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם. ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלתו. כי ענן ה’ על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם’ (שמות מ’, לו-לח).
פסוקים אלה יוצאים מהמשכן עצמו ופרטיו, בהם עסקו ארבע פרשות בהרחבה רבה, ומציגים את המשכן בתוך ההקשר של מסעות בני ישראל במדבר. במשך ארבעים שנות שהות במדבר, עם ישראל נוסע וחונה פעמים רבות; המשכן ההולך בתוכם ומהווה מקום השראת שכינה, והענן העולה והיורד, הם הסימנים להישאר במקום או להמשיך במסע.
מ”ב מסעות עברו בני ישראל במדבר, כפי שמפורט בסוף ספר במדבר. מספר המסעות מוסבר על ידי חכמי הקבלה כמספר מהותי, המלמד שכל אחד מהמקומות אליהם הגיעו בני ישראל העניק להם משהו. המסע לא נובע רק מהצורך להגיע למטרה; בדרך אל המטרה יש צורך לעבור בנקודות מסוימות, לעבור התרחשויות מסוימות, כדי להיות מוכנים לכניסה לארץ ישראל.
קדושת המקום והיחס למרחב, כפי שהם עולים מהליכת בני ישראל במדבר, מציבים התייחסות דו מוקדית לקדושה: מצד אחד הקדושה נמצאת בארץ ישראל, אליה שואפים ומתקדמים, ומצד שני הקדושה נמצאת בתוך עם ישראל, במשכן שהולך בתוכם, ולעיתים השכינה הזאת אומרת להם לעצור במקום, ולא להתקדם אל היעד של הקדושה המרוחקת. המצב העולה מכך הוא לא המצב הגאולי, שבו לכאורה הגענו אל המנוחה ואל הנחלה ואין לנו יותר לאן לשאוף. ועם זאת, זהו גם לא המצב הגלותי שבו אנחנו מנסים בכל המהירות האפשרית לנטוש את המקום הזר וחסר ההשראה בו אנו נמצאים, ולהגיע לארץ ישראל ולמקדש.
תפיסת מרחב דומה מביא הבעל שם טוב על פרשת ויצא:
ונודע כי מקום נפילת הניצוצות הוא בקליפת נגה, כמבואר בעץ חיים יעויין שם. גם נגה גימטריא חן, ובזה יובן חן מקום על יושביה, רצה לומר כי מקום שנפלו ניצוצות שורש נשמתו בקליפות נגה הנקרא חן, יש לו חן המקום על יושביה כדי לברר שם ניצוצין שלו מקליפת נגה…
ונחזור לביאור מורי הנ”ל, כי עניין נסיעת האדם ממקום זה למקום אחר עבור פרנסתו וכיוצא, הוא משום שיש שם ניצוצות שלו וצריך להוציאן משם ולבררן, ובזה יובן שקיפל הקדוש ברוך הוא כל ארץ ישראל תחתיו, שלא יצטרך לנסוע ממקום למקום לברר הניצוצין שלו, כי נכלל כל ארץ ישראל תחתיו ויברר ניצוצין שלו במקומו, ודברי פי חכם חן[1].
הבעל שם טוב מביא את הביטוי מהגמרא ‘חן המקום על יושביו’, לפיו יש לכל אחד את המקום המותאם לו, ששם הוא ‘שורש נשמתו’ והוא זה שמוצא חן בעיניו. אבל הבעש”ט מסביר את הביטוי בצורה שונה: ‘חן המקום’ הוא לא של מקום אחד אלא של מקומות רבים, שבכל אחד מהם יש ‘ניצוצות שורש נשמתו’ של האדם. ממילא ייתכן שהמקום נכון עבור האדם לזמן מסוים, עד שהוא ממצה את מה שהיה צריך לעשות בו כדי ‘להעלות את הניצוץ’, ואז עליו להמשיך למקום הבא, ‘להעלות את ניצוץ שורש נשמתו’ שנמצא שם. כל זה מתרחש בתוך מסע שמחפש את הדרך להגיע אל היעד, אבל מודע לערך הרב שיש במקומות שבהם הוא עובר. כפי שאומר הבעש”ט, גם מקום שהאדם מגיע אליו מסיבות ארציות, ‘עבור פרנסתו וכיוצא’, הוא מקום שיש בו ‘ניצוצות משורש נשמתו’, והאדם יכול למצוא את המשמעות של המקום עבורו, ולא להרגיש בו זר.
נראה שהיכולת להרגיש כך תלויה בביטחון שיש לאדם בנוכחות בתוכו, ובתחושה שיש לו שההשגחה האלוקית מלווה אותו. נראה שהבעש”ט מלמד איך האדם יכול ללכת עם תחושת משכן בתוכו או בביתו, וכך ישאף להתקדם ולהגיע, אבל מתוך מודעות לכך שהוא הולך עם השראת שכינה, והמסע מלא שמחה ורעננות.
[1] בעל שם טוב על התורה פרשת ויצא, מתוך ספר ‘צפנת פענח’.
