ירושלים של מטה

מזה ארבעים שנה מהווה יום ירושלים ציון ליום שבו העיר העתיקה של ירושלים, הכותל המערבי והר הבית, חזרו לשלטון יהודי אחרי כאלפיים שנה. אבל השמחה בירושלים לא מציינת רק את האירוע הזה אלא היא המשך של הקשר לירושלים מאז ימי דוד המלך או מאז עקדת יצחק. הפסוקים שממחישים בצורה החזקה ביותר את השמחה הזאת הם הפסוקים בתהילים קכ”ב:

(א) שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה’ נֵלֵךְ:
(ב) עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָים:
(ג) יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו:
(ד) שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהוֹדוֹת לְשֵׁם ה’:
(ה) כִּי שָׁמָּה יָשְׁבוּ כִסְאוֹת לְמִשְׁפָּט כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד:
(ו) שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָיִם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ:
(ז) יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ:
(ח) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ:
(ט) לְמַעַן בֵּית ה’ אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ:

השמחה מתחילה באמירה “בֵּית ה’ נֵלֵךְ”, וכך במשך הדורות הקשר לירושלים היה סביב ירושלים כמקום של בית ה’ ולכן מופיעה גם ירושלים כ”לב של העולם”. השאיפה לירושלים במשך הדורות אמנם לוותה בגעגועים לירושלים כמקום, אבל הגעגועים היו למקום הרוחני שנקרא ירושלים; געגועים למקום שהוא בית ה’ והלב של העולם, ולא תמיד געגועים לעיר הממשית, שהיתה חרבה ועלובה - כמו במכתב של הרמב”ן מירושלים שבו הוא מתאר שבירושלים יש שני צבעים, ומניין יהודים שמגיעים לשבתות.

הסתירה הזאת בין הגעגועים לעיר כחלום והמרחק מהעיר הממשית, עולה בצורה חדה אצל החסידים. מסופר ששלחו מכתב לחידושי הרי”מ על כך שירושלים נבנית בבניינים יפים כמו ווארשה. הוא ביטל את הדברים ואמר “ירושלים יבנה באבני חפץ שיהי’ רצון וחפץ בלב ישראל לאבינו שבשמים, וכן באבני אקדח שינקוב את לבם של ישראל לאבינו שבשמים”.
את הגישה ההפוכה לדברים אלו ניתן לראות בדברים של המשורר יהודה עמיחי:

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושימשתי להם נקודת ציון. “אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו”. אבל הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פֵּרות וירקות לביתו.

בעיני יהודה עמיחי הגאולה נמצאת בהתבוננות ב”אדם שקנה ירקות ופירות לביתו”. החום האנושי שעולה מהדאגה לביתו הוא הסיפור של ירושלים, וחיפוש הרוח הגדולה גורם להתעלמות מחיי היום יום על הקושי שבהם והיופי שלהם.
הדברים האלה משאירים את השאלה על יום ירושלים בימים אלו - ימים שבהם יש געגוע למקום הרוחני של ירושלים, ומצד שני חיים ביום יום בירושלים כעיר ממשית שבה אנחנו הולכים וחוזרים בעניינינו היום-יומיים.
את הגמרא בתענית ניתן להבין כמתייחסת לשאלות האלו. הגמרא אומרת “אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא, לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה. ומי איכא ירושלים למעלה? אין, דכתיב ‘ירושלים הבנויה כעיר שחברה לה יחדיו'”. על פי דברי ר’ יוחנן קיימת ירושלים של מעלה שאליה כביכול הקב”ה רוצה להיכנס, אלא שהוא אומר שהוא לא יבוא לירושלים של מעלה עד שהוא לא ייכנס לירושלים של מטה. כלומר, כתנאי לגאולה של ירושלים הרוחנית יש את ירושלים הממשית - ירושלים של מטה. הרגישות לאיש שמביא פירות וירקות היא בסיס לגאולה כשלב בדרך, ומהשלב הזה מגיעים לשלב הבא, שבו הקב”ה יבוא גם בירושלים של מעלה.