משה אומר לישראל שלא היה להם לב לדעת – ומסביר לכולנו מספר נקודות למהות הלב. שיח לשבת כי תבוא.
ש
ש
בפרשת השבוע פונה משה לעם ישראל ומעיד עליהם ש”לא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע”. חז”ל מספרים שבדברי משה מצויה ביקורת על עם ישראל - כשהקב”ה אמר עליהם (בפרשת ואתחנן), “מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם”, עם ישראל היה צריך לומר “אתה תן!” - אבל עם ישראל לא ביקש והקב”ה לא נתן.
מתשלובת הפסוקים הזו אנחנו יכולים ללמוד מספר דברים:
ראשית, הלב הוא החלק בגוף שמופקד על ידיעה - לא המוח ולא הראש, אלא הלב. הסיבה לכך היא שידיעה אינה תלוית כמות או מהימנות המידע אלא עניין של הכרעה. הלב הוא שמכריע, הוא שמושך, הוא שמוביל. והלב גם עוזר לפזר מעלינו את ענני הערפל - הוא עוזר לנו להכריע שאנחנו מתחתנים כי נועדנו זה לזו, שהשם של הילד שלנו יהיה כזה כי ככה הוא צריך להיות. לפני ההכרעה של כל דבר, אין למציאות ולמידע מספיק כוח בכדי להכריח אותנו לקפוץ - אחרי ההכרעה פתאום העיניים רואות, האוזניים שומעות, מתפזר הערפל ומתברר לנו שכל המציאות זועקת לנו השכם והערב לבחור בבחירה הנכונה.
אלא שלכאורה, משה אומר לישראל שהלב שלהם לא עונה על ההגדרה הזו (“ולא נתן ה’ לכם לב לדעת”) - אבל הקישור שחז”ל עושים הוא מהותי ומשמעותי. שלעם ישראל יש לב לדעת - הוכח מתפילתו של הקב”ה (“מי יתן והיה לבבם זה להם וגו'”), אלא שהלב הזה לא נשמר ופעמים שהוא מאבד מחיוניותו.
איך שומרים עליו? מדברי המדרש, אנו לומדים שהביקורת של משה הייתה על כך שעם ישראל לא ביקש שהקב”ה ישמור על הלב שלהם. אנחנו צריכים לשמוע יותר את הלב שלנו, להקשיב לו באמת (שוב, לא מדובר בלהקשיב למאוויים ותאוות רגעיות אלא ללב עצמו) - אבל לבד אנחנו לא נצליח לעשות את זה.
מתברר שמעבר לכך שהקב”ה יכול לספק את הסחורה - הוא אפילו רוצה! אבל יש לו תנאי אחד - הוא רוצה שנבקש (בדומה לכך אומרים חז”ל שהאדם לא זכה לאשה עד שהוא ביקש אותה).
