הלכות כניעה

ש

ש

כאשר החל גל של התגיירות בקרב האליטה הרומאית לאחר חורבן בית שני וכשלון המרד הגדול, ביכו כמה מהוגי הדעות ברומא את האומה המנצחת המנוצחת. דווקא לאחר הנצחון במלחמה על היהודים, חדרה התרבות היהודית אל תוך התרבות הרומית והפילה שם חללים מרובים.

הפרשייה הקצרה הפותחת את פרשתנו, פרשת אשת יפת תואר, מתארת סיטואציה דומה:

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ:

את סדרת הפרשיות העוסקות בהלכות מלחמה - ההכנה למלחמה (דברים כ, א - ט), הקריאה לשלום והמלחמה עצמה (שם י, י - יח), ודיני המצור (שם יט - כ), מסיימת פרשה קצרה זו, שלכאורה מלמדת אותנו כיצד ננהג כאשר ‘נְתָנוֹ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ’. אלא שבמקום פרשה כזו, מלמדת אותנו התורה את הלכות כניעה:

“יפת תאר” – אין לי אלא בזמן שהיא נאה מנ’ אפלו כעורה ת”ל “וחשקת בה” אע”פ שאינה נאה לא דבר הכת’ אלא כנגד היצר יצר רע. מוטב שיאכלו ישראל בשר המתות שחוט ואל יאכלו בשר המתות נבלות. משלו מלה”ד לבן מלכים שנתאוה דבר שאי אפשר לו. והיה אביו מפתיהו ואומר לו בני אם אוכלו את מזיקך הוא. וכיון שראה שלא הקפיד אמר לו כך וכך תהא עושה ואין את ניזק לכך נאמר “והסירה את שמלת שביה מעליה”[1].

דווקא הנצחון במלחמה על האויב מבחוץ, נצחון שהושג באמצעות התגברות על התאוות ושמירה על מצוות התורה[2], מסתיים בכניעה של האב לבנו. בן המלכים שזכה בנצחון על האויבים זוכה בנצחון נוסף, הפעם על אביו שנאלץ, והפרס - דבר שאי אפשר לו. לתפיסת המדרש, קהות חושיו של הבן מכריחה את אביו למזער נזקים, להפוך את הנבלה לשחוטה מתה. אע”פ שהאשה מובאת אל הבית פנימה, הרי כל מטרת הבאתה היא דווקא הוצאתה:

כל כך למה? שתהא בת ישראל שמחה, וזו בוכה. שתהא מתקשטת, וזו מנוולת, כדי שיקוץ בה[3].

האב איננו נותר חייב, ומגלגל את העניינים כך שהוא יצא וידו על העליונה:

“והיה אם לא חפצה בה” - הכתוב מבשרך שאתה עתיד לשנאותה.

אך אפשר שהפרשה החותמת את דיני המלחמה איננה מסתיימתת בהכרח בהפסד, ודיני אשת יפת תואר אינם עימות בין מלכו של עולם לבין בניו:

בד”א שלא קיבלה עליה להתגייר. אבל אם משקיבלה עליה להתגייר מטבילה ומותר בה מיד[4].

אשת יפת תואר נכנסת אל ביתו של איש ישראל, אל קודש הקודשים של הבית היהודי. המטרה איננה בהכרח לגרשה, אלא לגיירה, לגרום לה לעזוב את אביה ואת אמה[5] ולהצטרף לעם ישראל.

בכיוון דומה הלך המי שילוח, והלביש את הדברים בלבושו שלו:

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וכו’ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. היינו הדבר הטוב הנמצא בהאומה, כי בכל האומות נמצא כח טוב. אך כל זמן שהיא ביניהם היא בשביה אך כשיבא לבין ישראל היה הטוב בשלימות. והטוב הנמצא בהם הוא התשוקה, כי מה שיש בכחם ממש באיזה טובה זאת אינו רק לפי שעה, אך התשוקה הנמצא בהם שיבינו שזה יחסר להם זה צריך להכניס לתוך ישראל. וכל זמן שהתשוקה הזאת היא ביניהם היא בשביה כי כח התשוקה אינו רק מהש”י, וזה אין שייך להם רק לישראל[6].

הנצחון במלחמה עובר למישור אחר, לדעת האיז’ביצאי. הכוחות המוחשיים הנמצאים בידי האויבים אינם ממשיים, רק לפי שעה, ושבייתם והכנסתם לגבול ישראל לא תהפוך אותם לממשיים. הדבר היחיד הממשי שנמצא אצל הגוים הוא התשוקה. התשוקה, המשחקת תפקיד מרכזי בהנעת התהליך שבו מביא אדם לביתו אשת יפת תואר, היא גם המבוקש בסופו. התשוקה לעולם פונה החוצה, מבקשת לה דבר מחוצה להביא אל הבית פנימה. היוצא למלחמה הרשות מבקש להכניס לביתו את האשה הזרה. אך הסרת בגדי האלמנות תתפרש כאן כהפשטת האובייקטיביות מעל המבוקש, והותרתה בתור תשוקה טהורה. אותה אשת יפת תואר זרה, המאיימת על שלמות הבית היהודי, נועדה להביא את הבית לשלמותו, שהרי “ישראל מונין ללבנה שאין לה מגרמה כלום, רק תשוקה שמשתוקקת שהחמה תאיר בה אורה”.

ש

ש

ש

ש

ש

ש

[1] מדרש תנאים דברים כא, יא

[2] ספרי דברים פסקה ריא : “ונתנו ה’ אלהיך בידך” – אם עשית כל האמור בענין סוף שה’ אלהיך נותנו בידך.

[3] מדרש תנאים שם יג

[4] שם

[5] ספרי דברים ריג: “ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים” – אביה ואמה ממש, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבה אומר אין אביה ואמה אלא עבודה זרה שנאמר “אומרים לעץ אבי אתה”.

[6] מי שילוח כרך א על פרשתנו, ועיין גם בכרך ב בד”ה כי תצא (השני).