השלמה

ש

ש

וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה; וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה, וְאֶת אֶפְרָיִם. וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל הַמִּטָּה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף, אֵ-ל שַׁ-דַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיְבָרֶךְ, אֹתִי. וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ, לִקְהַל עַמִּים; וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם.

וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם:  אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ לִי. וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם, לְךָ יִהְיוּ; עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ, בְּנַחֲלָתָם.

וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם.

וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל, אֶת בְּנֵי יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר, מִי אֵלֶּה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף, אֶל אָבִיו, בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה; וַיֹּאמַר, קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף, רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי; וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים, גַּם אֶת זַרְעֶךָ.

וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם, מֵעִם בִּרְכָּיו; וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו, אָרְצָה. וַיִּקַּח יוֹסֵף, אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל; וַיַּגֵּשׁ, אֵלָיו. וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם, וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ, עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: שִׂכֵּל, אֶת יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה, הַבְּכוֹר.

וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף, וַיֹּאמַר:  הָאֱלוֹקִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלוֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי, מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע, יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי, וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק; וְיִדְגּוּ לָרֹב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

פרשת ויחי מתאפיינת בניחוח העתידני שעולה מברכות יעקב ליוסף ובניו בתחילת הפרשה ולאחריהן מברכות השבטים. שני הקטעים הללו מתאפיינים במספר לא מבוטל של אמירות סתומות הנזקקות לביאור עמוק.

ברצוני לבאר את הדו-שיח התמוה לכאורה המופיע בתחילת פרק מח בין יעקב ליוסף עד ברכת הבנים. השאלות העיקריות שברצוני לדבר עליהן הן:

• מדוע יוסף לוקח את בניו איתו אל יעקב?
• מה הקשר בין ההתגלות של יעקב בלוז לצירוף בני יוסף לשבטים?
• מה הקשר של מות רחל לסיפור?
• האם יוסף לא מכיר את המקרה של מות אימו?
• האם יעקב לא ראה את בני יעקב לפני כן שהוא שואל מי אלה?

הפרק פותח בהודעה שמודיע (מי הוא אותו מודיע?) מוסר ליוסף שאביו חולה. אנחנו יודעים מסוף הפרק הקודם שימיו של ישראל ספורים ואולי בגלל זה יוסף רואה כאן הזדמנות אחרונה לקבל ברכה או לסגור פינות שנשארו פתוחות בינו לבין יעקב כל זמן שהיה בין החיים.

יוסף ,כנראה, לא יודע עדיין מה יעקב חושב עליו או מה מעמדה של משפחתו בעיני יעקב, אבי האומה. יש כאלה שסוברים שיוסף חשב שהוא הבן הדחוי כמו עשיו וישמעאל לפניו. עכשיו זאת ההזדמנות האחרונה שנותרה לו כדי לשמוע מה יעקב באמת חושב.

העובדה שיוסף לוקח את בניו לאותה פגישה הופכת לקצת יותר מובנת על רקע התיאור הנ”ל: בני יעקב מסמלים, נכון לסיטואציה הזאת, את עברו של יוסף, את המשבר הקשה שעבר בירידתו למצרים, את הקרע מבית אביו (“כי נשני אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי” - מנשה) ואת מה שיוסף הצליח חרף כל הקשיים להפיק והצמיח בכוחות עצמו בלבד, במנותק מיעקב (“כי הפרני אלקים בארץ עניי” - אפרים). עכשיו יוסף בא לשמוע האם פירותיו בארץ מצרים ראויים בעיני אביו או לא.

ובכן, יעקב פותח את השיחה במעין הכרזה שיוסף וזרעו הם חלק בלתי נפרד מהשבטים. הוא מקשר את הנבואה שקיבל בלוז אל צירוף בני יוסף לשבטי ישראל (“ועתה… אפרים ומנשה וכו'”) ובכך, לכאורה, מוציא ספק מלב המשפחה בכלל ומלב יוסף בפרט לגבי מעמדו של יוסף ומשפחתו[1] לאחר מכירתו למצרים, בצירוף בני יוסף למעגל השבטים.

אך עדיין קשה מאד לקרא את הפסוקים באופן חלק. מלבד הקושי על הפסוקים שמהם משמע שיעקב לא פגש את בני יוסף עד כה (במשך שבע עשרה השנים שחי במצרים), נראה שיעקב כלל לא מודע לבני יוסף. ההודעה שהוא מקבל על ביקורו של יוסף מתיייחסת ליוסף בלבד (“הנה בנך יוסף בא אליך”), והברכה הנ”ל שיעקב נותן לאפרים ומנשה (כראובן ושמעון יהיו לי) נתנת, כנראה, לפני שראה את בני יוסף עצמם.

המדרש מתמודד עם הקשיים באפן יפה ובאותה נשימה פותר קשיים אחרים שהזכרנו:

ואני בבאי מפדן, כיון שבירכם (יעקב) ועשאם שבטים התחיל (יוסף) אומר על עסק רחל.

אמר לו: למה לא נכנסה לקבורה עמך? שהיה יוסף מיצר על הדבר מאוד.

התחיל אביו משיבו עליה. אני בבאי מפדן אין כתיב, אלא “וַאני בבואי מפדן”.

מהו ואני?

אמר לו: חייך כשם שהיית מבקש שתכנס עמך לקבורה כך אני הייתי מבקש.

הדה הוא דכתיב “ואני”.

פסקתא רבתי ג

יש לשים לב שמהמדרש עולה שיש בין יעקב ליוסף מתיחות רבה. לאור המתיחות הזאת אני טוען שהחלק הראשון של הפרק נוגע אך ורק למתחים שבין יוסף ליעקב - יוסף לוקח את בניו ליעקב כדי שיעקב “יאשר/יברך” אותם ואותו, אך יעקב אינו יכול לגשת לילדי יוסף לפני שהוא מיישב את המתחים בינו לבין יוסף עצמו. ולכן יעקב מזכיר את ההתגלות ומקשר אותה אל יוסף, לכן הוא מזכיר את מות רחל ולכן ההתייחסות לילדיו מגיעה רק לאחר מכן. הברכה הראשונה איננה מיועדת לבני יוסף כי אם ליוסף עצמו.

אולם גם כשיעקב סוף סוף מגיע לברך את בני יוסף אנו נתקלים בבעיה - “וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה?”.

תשובה יפהפיה לשאלה המנוכרת והלא מובנת הזאת מצד יעקב נוכל למצוא בזהר:

כד בעא יעקב לברכא לאינון בני יוסף חמא ברוח קודשא דזמין לנפקא מאפרים ירבעם בן נבט. פתח ואמר “מי אלה”?

משמע דאמר בעבודה דא סטרא דעבודה זרה “אלה אלקיך ישראל” אלא רזא איהו.

כל אינון סטרין דההוא חויא בישא ומסטרא דההוא רוח מסאבא ההוא חויא ואית מאן דרכיב עליה וכד מזדווגן אקרון “אלה” ואינון מזדמנין בעלמא בכל אינון סטרין דלהון.

ורוח דקודשא אקרי “זאת” דאיהו רזא דברית רשימא קדישא דאשתכח תדיר בבני נש וכן “זה אלי ואנוהו” (שמות טו ב) “זה ה'”.

ואין כמו המדרש הבא לסכם את דברי הזהר:

“ויאמר יוסף אל אביו בני הם” - מה עשה יוסף? השליך עטרה מראשו…. אמר לו מה שעתידין לחטוא אתה אומר “מי אלה” ומה שעתידין לומר בים “זה אלי ואנוהו” אין אתה רואה?! כיון ששמע כך אמר לו: “קחם נא אלי ואברכם”.

אגדת בראשית ה

עכשיו תשובת יוסף לאביו מועצמת פי כמה: “בני הם אשר נתן לי אלקים בזה” רק לאחר שיעקב שומע את תשובת יוסף הוא מסוגל לברך את בניו.

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

[1] בהמשך הפרק גם המדרש מתייחס למתח המשפחתי: “‘אשר נתן לי אלקים בזה’ - אמר יעקב אבינו ליוסף שמא נשאת אימן שלאלו שלא כהוגן? הוציא לו אסנת וכתובתה עמה שלא לחשוד אותו בדבר אחר, לכך נאמר ‘אשר נתן לי אלקים בזה’ - בכתובתה וקידושין לפי שעתן” (מדרש הגדול).