העודפות, החריגה מהגבול, הם אלה שמפירים את האיזון ההרמוני אליו חותרת תורתו של משה.
ת
ש
“שבעה שמות נקראו לו… יתר - שהותיר פרשה אחת בתורה.”[1]
בניגוד להנחה המקובלת האומרת שאין אות יתרה בתורה, הדרשן אינו חושש לסמן פרשה שלמה כמיותרת. אולי הוא הולך בדרכו של בעל המכילתא שטען שהתורה מדברת כלשון בני אדם, ובה שכיח שיתפרץ מישהו מן החוץ ויכניס לנו מילים לפה. אבל בניגוד למקורות אחרים בהם מופיע המדרש, בגרסה שלפנינו לא הוגדרו גבולות הפרשה המיותרת עליה מדובר, והיא מאיימת להתרחב עד שירבה היתר על העיקר; ואולי התורה כולה נקראת כך מלשון ייתור?
מדרש שמות רבה[2] מפרש את התוספת של יתרו על פי הפשט כנוגעת לפרשת מינוי השופטים. ע”פ ר’ צדוק הכהן[3] לא מדובר כאן בעוד הלכה שנשתכחה ממשה, אלא בתוספת הנפרדת מהותית מהעיקר. יתרו מייבא לישראל מערכת משפט חיצונית, שונה מזו שמשה רבנו רצה לייסד, או ליתר דיוק - לא לייסד:
משה רבנו לא רצה להמנות סנהדרין… הוא רצה להנהיגם בענין זה שיאיר עיניהם שיוכלו לראות כל אחד נגעי עצמו בעצמו, ויהיה כל אחד עיניו בראשו ולא יצטרכו לעיני העדה כלל, וזהו אור שיהיה לעתיד דלא ילמדו עוד איש את רעהו.[4]
כהן בכיר כיתרו לא מעלה על דעתו את האפשרות של אנרכיה שכזו בה כל אחד הולך בשרירות לבו,[5] לכן ברור לו שמשה מנסה לבסס שלטון יחיד אותו יעיל יותר להרחיב על ידי האצלת סמכויות. אבל התוצאה בפועל היא שאת העיניים הפרטיות מחליפות עיני העדה, “כי על הסנהדרין להשגיח בכל דבר”[6]. החיצוניות של יתרו מתבטאת בחוסר ההבנה הזה: האדם מבחוץ מניח שגם את הסדר יש להשליט מבחוץ, ע”י העיניים המתבוננות בכל, ואי אפשר פשוט להניח לדברים להתנהל מעצמם, מתוך עצמם.
העצה המיותרת של יתרו משתלטת על השלטון של עם ישראל ומייסדת את הממסד, ובמקביל גם הדרשה על הייתור כובשת שטחים חדשים: “ועל כן נכתב מתן תורה בפרשה הנקראת על שמו, והשם יתרו הוא על יתור פרשה שהיא חוץ לתורה, והרי מתן תורה הוא עיקר התורה?”. כאמור, הייתור כובש את מקומו של העיקר, החוץ חודר לעומקו של הפנים. התורה הכתובה והמסורה, על כל פרטותיה והלכותיה, היא כולה הזרועות של אותן עיניים שתפקידן “להשגיח בכל דבר”, לחדור ולהאיר כל פינה באורה המסנוור של הנורמטיביות. התורה “הכתובה בדיו על גבי קלף” היא כולה תורת יתרו, כתנות עור העוטפות את האדם מישראל ומכסות את העינים שרצה משה להאיר, “והוא גרם כיסוי עינים דישראל”. יתרו אינו מייבא רק את הרשות השופטת אלא גם את עצם הרעיון של מערכת חוקים, ולכן כל המתרחש על הר סיני בהמשך הפרשה נועד לגבות את המערכת שהוקמה בתחילתה.
למרות אורח החשיבה הבורגני, יתרו אינו סתם האדם הקטן מהרחוב שבמקרה הצליח להציב את תפיסתו במקום זו של משה רבנו: “שמצד הזה שברא ה’ יתברך בעולם הזה דבר יתור המקיים לדבר העיקר, מצד הזה נתלבשה התורה גם כן בלבושים הללו, והגרים אין משיגים אלא הלבושים”. הגרות של יתרו אינה מאפיין סוציולוגי הגורר צורת חשיבה מסוימת, אלא ביטוי של הייתור הקיים במציאות עצמה. כל עוד לא התממשה האוטופיה של “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”, היחידות של העם החי בתוך-עצמו-בשביל-עצמו-ולא-מסתכל-על-עצמו-אלא-בעיני-עצמו, נדרשת רמה כלשהי של התחשבות במבט החיצוני החשדני, שכן דרכו לחלחל פנימה ולפוגג את האחדות הפנימית והתמימות המאושרת. הקטרוג של הגויים על ישראל לובש תמיד אצל ר’ צדוק את צורת מבטו של השכן ממול, זה שלא מבין את השיח הפנימי שלנו ולא נותן אמון. כך המבט של יתרו מתגלגל לעיני העדה הממשטרות-כל, ואלה גוררות מייד את ההתכסות בכתנות העור של התורה.
כיוון שנחשף יסודם של הדברים, אפשר לשאול עליו - מהיכן צמח ביקום ההומוגני שלנו אותו “יתור המקיים לדבר העיקר”, מה מקורה של העודפות הזו בה ננעצים עיניו של הזר ואותה מכסים מערכות החוקים/הלבושים? גם כאן חושף לנו ר’ צדוק טפח. כמו כל מערכת, גם הממסד המשפטי/תורני מטפח את האליטה המשרתת אותו ומקרין עליה מיוקרתו. ההתנשאות של תלמידי החכמים על עמי הארצות היא גלגול נוסף של הייתור, אבל ר’ צדוק נותן לו צידוק זמני:
רק הגוון של התנשאות זה צריך בעולם הזה שהרי הסכים הקב”ה על ידי יתרו. דבעולם הזה אחד צריך לחבירו שגדול ממנו בחכמה, ורק לעתיד נאמר ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו’, אפילו העמי הארצות יצא הדברי תורה הגנוז אצלם מן ההעלם. והיינו כי בעולם הזה יש סודות וסתרי תורה שאי אפשר לגלותם שלא יבואו לידי קלות ראש מפני היצר, וזהו טעם שאין דורשין בעריות בשלושה. וכן יש נפשות שדברי תורה שלהם נסתר מטעם זה והם בלבוש בעולם הזה עם הארץ. אבל כשיבוטל יצר רע יתגלה הכל ולא ילמדו וגו’. ורק יתרו שהיה גר הרגיש דבר זה.
כאן מתחברת המערכת: מקורם של ההתנשאות והמשטור, החוקים וכתנות העור הוא בצורך לכסות על היצר, על הסתר שבעריות ועל הסוד הגנוז בגסותם של עמי הארצות. מקורם של העודפות והייתור הוא ביצר, בהתפרצות של הגוף מעבר לעצמו, הגוררת אחריה את כלל האיברים ומצליחה לערפל גם את עיני התודעה. העודפות, החריגה מהגבול, הפריצות, הם אלה שמפירים את האיזון ההרמוני אליו חותרת תורתו של משה, המצטיירת עכשיו כניסיון לשוב אל השלווה העירומה של גן-העדן, מנוחתו של כל אבר במקומו הראוי, בלי פרץ ובלי יוצאת ובלי מבטים מן החוץ. ההתפרצות של היצר מושכת את המבטים הזרים ומכוננת תגובת נגד הכוללת את הדברים עליהם אסור להסתכל, את הלבוש המכסה עליהם, ואת העינים הבודקות שכל מה שאסור להסתכל עליו אכן כוסה כדין. ממסד שלם סובב את העודפות היצרית ומנסה לעטוף אותה באינספור כיסויים ולבושים, לפזר את האנרגיה המתפרצת במסדרונות המפותלים של הבירוקרטיה, לסמן את כל מה שחומק החוצה כסטייה המאיימת על אושיות החברה; וכולו רק “ייתור המקיים לדבר העיקר”[7].
ועד בוא עת קץ, בה יפתחו שערי תורת עמי הארצות ויתגלו סתרי עריות, בה יוסרו כתנות העור וישובו העינים מהחכמים אל האזרח הקטן, מה התועלת בהעמדת התורה כ”מילי דהדיוטא” בלשון הזהר על הפרשה, בעיסוק המתמיד של ר’ צדוק בסודות החבויים אותם אי אפשר עוד לגלות? אולי גם כל הכתיבה השופעת הזו, שחלקה הקטן הגיע אלינו באותיות שבורות תחת הכותרת “כתבי ר’ צדוק”, היא ניסיון שונה להתמודד עם אותה עודפות מתפרצת של היצר, זו המופיעה מלובשת בצורות שונות ומשונות - עטיו של נחש ממנו לא נמלט אפילו החסיד שבחסידים,[8] האות ל’ הפורצת את שורת הכתב,[9] עולם המעשה בו אי אפשר שלא לצאת משורת הדין,[10] פגם הברית הנכפה על האדם בשנתו.[11] נראה שהניסיון כאן הוא לא להשתלט ולכבוש, להשיב את הפריצה והעודפות למסגרת בכוחה של מערכת פיקוח חיצונית/קליפתית/עודפת, אלא לחשוב מחשבה רחבה מספיק להכיל גם את העודף עליה, לא למשטר אלא למשמע. אם תורת משה האנרכיסטית והשלווה נותרת ציור אוטופי שיתגשם רק לעתיד לבוא, אפשר בינתיים לנסות ולחיות עם המהומה, ולהשלים בו זמנית עם המסגרת ועם פריצתה.ש
ש
ש
[1] מכילתא דר’ ישמעאל, פרשת וישמע יתרו א.
[2] שמות רבה כז, ט.
[3] ר’ צדוק עוסק בעניין בשלושה מקומות בדגשים שונים: צדקת הצדיק רלא, תקנת השבין אות ו [פסקה נג-ד בהוצאת הר ברכה], פרי צדיק יתרו אות ג. הדברים כאן מעורבים משלושת המקורות ומצטטים מתוכם.
[4] תקנת השבין שם.
[5] “שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו”, עבודה זרה כח ע”ב.
[6] פנאופטיקו”ן בלע”ז.
[7] דיון ארוך בעודפות של השלטון ויחסה לעודפות היצר נמצא בספרו של אריק סנטנר, “על הפסיכו-תיאולוגיה של חיי היום-יום”, הוצאת רסלינג.
[8] צדקת הצדיק קעד, ועוד רבים.
[9] מחשבות חרוץ יב.
[10] צדקת הצדיק קא.
[11] שם קג.
