והשביעית תשמטנה – שיח לשבת בהר

ב

ב

פרשתנו פותחת את יחידת המצוות החותמת את ספר ויקרא - ‘המצוות אשר ציווה ה’ את משה אל בני ישראל בהר סיני’ (ויקרא כ”ז, לד). בראשן מופיעה, כידוע, מצוות השמיטה, אשר אין זה המופע הראשון שלה בתורה. ננסה לעמוד על אחד ההבדלים בין הופעתה של השמיטה בפרשתנו, לבין הופעתה בפרשת משפטים (שמות כ”ג, י-יא).

בפרשתנו, התורה מציגה את השמיטה כהשלמה חגיגית של מחזור ששת שנות העבודה:

וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמור. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה’. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה’ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ.

(ויקרא כ”ה, א-ה).

התיאור של ששת שנות העבודה, המציג תמונה כפולה ועשירה של זריעה וזמירה, משרה תחושה של עמל פרודוקטיבי אינטנסיבי ומבורך - שבסופו אסיף התבואה. בהמשך לכך, גם השנה השביעית מצטרפת לרצף העמל המבורך, בהשלימה אותו על ידי מנוחה ושבתון. השבתון מופיע כשיאו של מחזור העבודה והמלאכה, ומתרכז בעיקר בעצירת הטורח והעמל: השבתון מוגדר באמצעות האיסורים “לא תזרע”, “לא תזמור”. כפועל יוצא, שבת הארץ מהווה זמן של אכילה ושפע לבני האדם, אך שפע זה גודש ושופע גם על העבדים ועל בעלי החיים הסובבים את האדם:

והייתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול

(שם, ו-ז).

תיאור זה, אם כן, מעצב את “שבת הארץ” כזמן של מנוחה מעבודה, אך כזה הממשיך את האתוס הפרודוקטיבי שלה.[1]

תיאור שונה של השמיטה אנו מוצאים בפרשת משפטים:

ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך

(שמות כג, י-יא).

גם כאן הנה השביעית באה אחרי תיאור של שש שנות עמל ואסיף (אם כי תיאור מוגבל ומצומצם יותר משראינו בפרשת בהר), אולם הניסוח של אופייה של השנה השביעית מציע מופע שונה לחלוטין משראינו: שמיטה, נטישה, אביונים, וחיות שאוכלות את השאריות. השדה הסמנטי של פעלי השמיטה הינו שדה של חידלון, עיזבון ושממה, והנמענים של השמיטה הינם העניים והחיות. תיאור זה מציב את שומר השמיטה ככזה ‘שרואה שדהו מובקרת [=מופקרת], ואילנותיו מובקרין [מופקרין], והסייגין מופרצין, ורואה פירותיו נאכלין וכובש יצרו ואינו מדבר’ (תנחומא ויקרא, סימן א).

שתי פנים שונות אלו של השמיטה אינן נפרדות זו מזו באופן מוחלט. לשתיהן שורש זהה - השביתה. בשביתה קיים ממד של סיום תהליך, קצה של עמל ויצירה המתבטא ביכולת ליהנות ולהתענג על השפע, להיות שרוי בזמן הווה לאחר שאדם עבד ויצר ופניו היו אל העתיד. אולם השהות הזו עצמה מקיימת את הממדים המפרקים, ממדי העיזבון והשממה הטמונים במעשה השביתה עצמו. נדמה כי מרחק קטן מפריד בין התענגות ומלאות של שפע לבין שיממון ועזובה.

אנו עשויים לחוש זאת בחיינו שלנו בשבת. השבת שלנו מתמקמת בתוך הסדר הפרודוקטיבי של ימי המעשה, מתמקמת כסוף חוגג ושופע של שבוע אחד וכהתחלה מלאת ריכוז של שבוע שני; וכדברי הזוהר, “כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין” (זוהר יתרו, ח”ב פח, א). אולם השבת מביאה גם עצירה וחידלון הקוראות תיגר על הסדר הפרודוקטיבי, וכן כובד של עצירה ושביתה שלעיתים לא ניתן להימלט ממנו.

הרב שג”ר ניסח זאת בחדות כאשר כתב על הקידוש:

מה אנו מכוונים באמירת הקידוש? אני מאוד מזדהה עם הכוונה של הזוהר (ח”א מז, ב) הכותב ש”ויכולו” הוא מלשון כיליון. בקדושה יש גם צד כזה, צד הרסני המכלה את הכל. הכל נגמר, הכל כלה, הכל נאסף אל עמיו. אני מרגיש את זה כשמזדמן לי לפעמים לעבור ליד אזור תעשייה בשבת: המפעל נהיה פתאום שקט, חתולים מחטטים בפחי האשפה, ודווקא בזה יש תחושה חזקה מאד של קדושה. העזובה עצמה היא חלק מהקדושה של השבת

(הרב שג”ר, שיעורים בגמרא: שמיטה, אלון שבות תשע”ה, עמ’ 31) 

השמיטה של פרשת בהר מזמינה אותנו, אם כן, להכיר את צדדיה של הקדושה - את צדדי השפע כמו גם את הזיקות שלה לעצירה ועיזבון, שבאופן מפתיע גם מהם בוקעת ועולה הוויה משמעותית של קדושה.

[1] בהמשך הפרשה מתייחסת התורה לממדים ה”קשים” של השמיטה: ‘וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו’ (ויקרא כ”ה, כ), אולם היא מייד מציגה פתרון לבעיה בדמות שפע של ברכה שנכנס מהשנה השישית, וחוצה את השמיטה אל תוככי השנה השמינית: ‘וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים. וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן’ (שם, כא-כב). גם כשמוצפת בעיית החידלון ממלאכה והפחד מעצירת היבול, התורה מעמידה כנגדה הבטחה לברכה ולשפע גדול.