טעם גן עדן

ע

ע

כך מצאנו במשנת ראש השנה [א,א]:

ארבעה ראשי שנים הם:

באחד בניסן -  ראש השנה למלכים ולרגלים.

באחד באלול - ראש השנה למעשר בהמה. רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים: באחד בתשרי.

באחד בתשרי - ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות.

באחד בשבט - ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמשה עשר בו.

ארבעה מעגלי זמן נפתחים כאן:

הראשון - של האדם והמקום, הבאים לידי ביטוי במובחר שבאדם ובמובחר שבמקומות.[1]

השני - של הבהמה, המתמצה בעישורה של הבהמה - הבאתה אל הקודש.

השלישי - מעגל הזמן עצמו - השנים, השמיטין והיובלות, שהוא גם המעגל של האדמה - הנטיעה והירקות.

הרביעי, שבו אנו עסוקים - מעגל האילנות.

השאלה העולה מאליה - לכאורה, היינו מצפים למצוא את האילנות יחד עם הירקות והנטיעה. במה זכו האילנות לראש השנה משלהם, בנפרד מן האדמה?

לבירור היחס בין האילנות לבין האדמה - נשוב לברייתו של עולם, לפרק ב’ בספר בראשית. מוכר לנו התיאור שבפסוק ה’:

וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח, כי לא המטיר ה’ אלוהים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה.

כפי שהדגישו חז”ל, יש כאן ניסוח של הקדמת הזמן - ‘טרם יהיה בארץ’. השיחים והעשבים לא צמחו עדיין, והתורה מנמקת עובדה זו בנימוק כפול: “כי לא המטיר ה’ אלוהים על הארץ, ואדם אין לעבוד את האדמה”. נשים לב: התורה טורחת לספר לנו מה עדיין אין. מה הצורך בתיאור הזה? מדוע חשוב לדעת שעדיין אין שיחים ועשבים?

מכל מקום, הכתוב ממשיך ומתאר מה יש:

ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה.

נמצא: בינתיים, אמנם אין גשם, אך יש אד העולה מן הארץ, והאד הזה הוא המשקה את האדמה. נראה, לאור האמור לעיל - שאין די באד הזה, משום מה, לגדל שיחים ועשבים.

הבריאה ממשיכה וה’ אלקים יוצר את האדם, נוטע את הגן בעדן, ושם את האדם בתוכו:

וייצר ה’ אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה. ויטע ה’ אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר.

האדם אינו נמצא סתם בגן, אלא יש לו אחריות עליו:

ויקח ה’ אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה.

מעתה, ראוי שתתממש הציפיה שנטענה בראשיתו של התיאור - שיצמחו שיחים ועשבים; אולם גם בגן הזה, עדיין לא צומחים עשבים ושיחים, אלא רק עצים:

ויצמח ה’ אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, ועץ החיים בתוך הגן, ועץ הדעת טוב ורע.

יתרה מזו - נשים לב: בפסוק ה’ עסקנו בשיח ועשב השדה, ואילו ה’ נטע בעדן גן - שדה, אם כן, כלל לא קיים עד כאן!

מתי, אם כן, צמחו עשב ושיח השדה?

כך מצאנו בפרק ג, לאחר תיאור חטאו של אדם הראשון:

ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב… וישלחהו ה’ אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם.

נראה, שרק לאחר החטא צומח עשב השדה! רק משעה שגורש האדם מגן עדן, ונידון לעבוד את האדמה - כחלק מקללתו נידון להפסיק לאכול פירות, ולהתחיל לאכול את עשב השדה. הקללה הזו אחוזה בכך שהאדם שב מגן העדן אל האדמה ‘אשר לוקח משם’. כביכול נותק האדם מקשריו עם הבורא, כבר אינו גנן בגנו של ריבונו של עולם, אלא עובד את האדמה שממנה לוקח, ומנותק מרוח החיים שנופחה באפיו.

משעה שגורש האדם מגן עדן, כחלק מקללת האדם והאדמה - הארץ מתחילה להצמיח דברים שאינם מתוקנים - קוץ ודרדר, ויחד אתם - את עשב השדה, ואף האדם יורד מרום מעלתו כעומד ואוכל את פירות העצים המתוקים, לשפל הבהמה - האוכלת את עשב השדה.

נסכם ונאמר: כשם שגורש האדם מגן העדן אל האדמה אשר לוקח משם - כך הוא מגורש מפירותיו של גן העדן - פירות העץ, אל צמח האדמה - עשב הארץ, ההופך להיות בסיס מזונו של האדם. [2]

נשוב אם כן לשאלה שבה פתחנו - במה זכו האילנות לראש-שנה משלהם? נראה שכעת ניתן להשיב.

העשבים והשיחים הם צמחי האדמה, הם כיסויה הטבעי של הארץ, וממילא - זמנם אחד הוא עם זמן האדמה, שהוא זמן השמיטה והיובל, שבת האדמה. האילנות, לעומת זאת, אינם חלק מן האדמה, והם נטיעותיו של ה’ אלקים. הדבר בא לידי ביטוי גם בצורתם, המתרחבת ככל שהיא מתרחקת מן האדמה. האדם האוכל מפירות האילן המתוקים זוכה לטעום בעולם שלאחר החטא מטעמו של גן העדן. זמנו של האילן הוא זמנו של גן עדן, זמן הגאולה.

ע

ע

[1] כמובן, ניתן לראות את הרגלים גם כמעגל בזמן, אך תשתיתו של המעגל הזה לענ”ד היא דווקא המקום - ‘שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך’. דווקא על רקע קדושת המקום ניתנת הקדושה לזמן, ואכמ”ל.

[2] נעיר בקצרה, שעל פי דברינו כאן, פסוק ה’ בפרק ב’ - ‘וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ” וכו’, הוא מעין רמז מטרים, המכין אותנו לחטאו של אדם ולגירושו מגן העדן!