כי מצאתי חן בעיניך

ש

בתגובה מיידית לחטאו של העם ש"סר מהר מן הדרך" וסגד לעגל הזהב, הציע ה' למשה רבינו הצעה חברית שקשה לסרב לה. הרי שנינו, אמר, מכירים היטב את העם הזה; אתה שואל אותי "למה יחרה אפך", מיד הכתוב מעיד עליך "וייחר אף משה". אני קובל בפניך "והנה עם קשה עורף הוא", ואתה מודה: "כי עם קשה עורף הוא" -

ש

וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם, וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל.

ש

אחרי כל המדבר הזה, הקדוש ברוך הוא מבקש לוותר, להניח הכל מאחור ולהתחיל מחדש. זוהי הזדמנות חייו של משה: שותפו הוותיק קורא לו לעלות עמו על דרך חדשה, דרך שאולי - מי יודע - הייתה מכניסה אותו אל הארץ המובטחת. אך משה כמו מתעלם מהמחמאה, שכמותה לא שמע אדם מעולם, ופונה אל ה' בדברים ישירים ונוקבים:

ש

וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר: לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה? לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר: בְּרָעָה הוֹצִיאָם, לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה? שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ! זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם: אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם, וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי - אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם.

ש

ובאורח פלא, בקלות שהפתיעה בוודאי גם את משה עצמו, מקבל ה' את דבריו:

ש

וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ.

ש

איך זה קרה? מה שכנע את הקדוש ברוך הוא? האם טיעוניו המרשימים של משה לא היו ידועים לה' לפני כן? והרי "לא אדם הוא להינחם"!

ש

משה לא חסך את ביקורתו מהעם, והודה שאכן חטא "חטאה גדולה". בביטוי העדין והכאוב הזה השתמש גם בפנייתו הנדהמת אל אהרן אחיו; ואף בעמדו לפני ה' לא ניסה להפחית מעוצמת המעשה, שגרם אפילו לו להישבר לרגע ולהשליך את הלוחות. מהעם אולי כבר התייאש; את אהרן לא הוכיח בפירוש, שלא לפגוע בכבוד אחיו הבכור. אך כלפי ה' חש משה קרבה יתרה, ודווקא היא שאפשרה לו - אולי הכריחה אותו - להציג לפניו תביעה מוסרית חדה ומפורשת.

ש

אילו קיבל משה את ההצעה הקוסמת, היה מועל בתפקידו כמנהיג; מנצל את האמון שרחש לו העם, הנתון כעת במצוקה, למען קידום מעמדו שלו. אך מעבר למחויבותו של משה כשליחו המסור של עם ישראל, עמדה לנגד עיניו מחויבות חשובה לא פחות: כלפי חברו הטוב.

ש

וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ.

ש

אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו: אלהים התרצה לאדם, כאדם שמתרצה לפני רעהו.

תפקידו של חבר אינו מסתכם בתמיכה ומשענת. בשעת משבר, שבה מבקש אדם להרים ידיים ולהיכנע, להתרסק בעיניים עצומות בזרועות ידידו ולפרוש מן המירוץ האכזרי של העולם - מציב בפניו חברו מראה, ומכריח אותו להתייצב מול המציאות. להזכיר לו את חובותיו ואת יכולותיו, שאולי מעט שכח; להתריע מפני ההשלכות החמורות של כניעה שכזו; ולבסוף לנקוב בשמותיהם של אלה היקרים לו, הזקוקים לו, הבוטחים בעזרתו.

ש

וַיֹּאמֶר: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ ה' יֵלֶךְ נָא ה' בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא, וְסָלַחְתָּ לַעֲו‍ֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.

ש

לאורך הפרשה יוסיף משה ויפייס את ה', יוסיף ויבקש להכיר ולהתקרב - בעדינות וביראה שאין כמוהן, אך גם באומץ ובתקיפות. מן המשבר העמוק, מסף הייאוש, יוביל משה רבינו את עם ישראל אל אפיקים חדשים של קרבת אלהים, לא לשם מעמדו האישי אלא מכוח אהבתו לאחיו, מנהיגותו המסורה ומעל לכל - נאמנותו לאלהיו.

ש

על רקע מעשי העם קשה העורף, אשר כל אחד מהם מכנה אותו "עמך", כמו בוויכוח של זוג הורים, מבהיק הקשר שבין ה' למשה, ומהווה עבורנו סמל ומופת, הן לקשר שבין אדם לאלהיו, והן לקשר שבין איש לרעהו. קשר של תמיכה והקשבה, אך גם של תביעה ומחויבות, שבכוחו להתגבר על הכעסים והאכזבות ולחדש שוב ושוב את הברית הקדומה.

ש

וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית, נֶגֶד כָּל עַמְּךָ אֶעֱשֶׂה נִפְלָאֹת אֲשֶׁר לֹא נִבְרְאוּ בְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הַגּוֹיִם, וְרָאָה כָל הָעָם אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ אֶת מַעֲשֵׂה ה' כִּי נוֹרָא הוּא אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עִמָּךְ.