דברים לרגל עשור להסתלקותו של הרב שג”ר.
ה
ה
הרגשות שלי על סיפו של היארצייט העשירי נעים בין השתאות נוכח הרב שג”ר החידתי, שנשלח אלינו משמים להראות את הדרך ולפענח תעלומות ומיסתורין של התקופה הזו, לבין הודאה בלי גבול ומידה על שזכיתי אני וזכתה כול סביבתו, לחוות את דמותו, ולחיות עשרות שנים באש המטהרת של הוויתו, ובאש החורכת והמייסרת את מי שנכווה בגחלתו.
שאו מרום עיניכם וראו מי…
זו התנועה שאני מתעורר לקראתה כעת, בחלוף עשור מהימים הרעים ההם של המחלה וההסתלקות.
בהתוועדות י”ט כסלו האחרונה בחייו, הרב שג”ר דיבר על נוכחות הצדיק שמתעוררת ביום הסתלקותו ובמקום בו הוא טמון.
כאילו ידע שבעוד ארבעים יום, בראש חודש שבט תשס”ז, תתגלה מחלתו ויהיה חשוב כמת.
ואז גילה סתרים על הסתלקות הצדיק.
הוא דיבר על אדמו”ר הזקן, אבל בעצם הניח צוואה ביחס לעצמו.
וכך לימד:
אולי הנקודה שמַבחינה בינינו לבין החסידים ה’רגילים’ היא אותה נקודה של “ועמך כולם צדיקים”. פתאום יש איזה רצון של כל אדם לחבר את השפה המקורית שלו, את הצירוף שלו, את הסגנון שלו. מה שהחסיד לומד מהרבי זה לא רק תוכן, הוא לא לומד מהרבי רק רעיונות ותורות. הוא לומד הרבה יותר: מה שהוא לומד מהרבי זה סוג של אור, זה סגנון.
כל אחד הוא צדיק, לכל אחד יש את הנשמה הפרטית שלו. ‘נשמה’ זה לא תוכן, נשמה זה השראה. ההבדל הוא, שהצדיק הוא גם שורש, הוא ‘אבא’ לנשמות התלויות בו, לנשמות שבאות מהשורש שלו - וזה בעצם מה שהחסיד לומד מהצדיק.
זה באמת אחד הפלאים הגדולים, שגם כשאותו צדיק מסתלק לעולמו, האור שלו עדיין נמצא. אין בעולם מציאות של אור בלי גוף, בלי כלי, בלי לבוש. והתורה שלו, הספר שהוא מלמד, זה בעצם הכלי שבאמצעותו האור שלו עדיין מאיר בעולם.
היום, אני חושב, זו אולי הנקודה החשובה: שיצמחו לנו לא רק תלמידי חכמים - וזה דבר חשוב, גם הידע וההיקף והלמדנות - אבל המשימה שמוטלת עלינו היא מעבר לזה: צריך תלמידי חכמים שתהיה להם השראה, שתהיה להם דעת. דעת זה הדבר הפנימי, שנמצא מעבר למילים ומעבר לאותיות. זו אחת המשימות שמוטלות עליכם, הייתי אומר, יותר מאשר עלינו, כפשוטו - באמצעות עבודה, באמצעות לימוד, הגות, הגות אישית; מצד אחד אסור לפחד, צריך תמיד להשתדל להיות בעזות דקדושה, כמו שרבי נחמן אומר ובחב”ד זה בטח מאוד בולט, ומצד שני לדעת לקבל וללמוד. ובעזרת ה’, נקווה שבאמת נצליח לחדש, להתחדש ולהמשיך אורות חדשים.
כאילו חזה שבקרוב מאד הוא יסתלק מכאן, יותיר חלל פנוי שיאפשר לרבים הצמאים לאורו ולתורתו להצטופף בתוכו, ולינוק ממנו אורות חדשים שישנו את חייהם.
*
הוא היה בעל ייסורים, ייסורי נפש וחיבוטי רוח ונשמה.
רשם לעצמו שכול חייו הוא לבוש בזהות בדויה.
טען שהשם ‘הרב שג”ר’ הוא הסרטן שלו.
בכך שיקף את הניכור שחש כלפי עצמו וכלפי בני אדם בכלל.
את הניכור שאותו חווה וממנו סבל כול חייו, הוא ידע ‘להעלות’ ברגעי חסד.
כשנתגלתה מחלתו הוא אמר לי, שהייסורים שלו הם ייסורי התקופה. הוא חש שהעולם התלבש בזהויות בדויות. הסרטן, שכידוע איננו מחלה גופנית, הוא מצב העולם שנפגם וחולה במחלה סופנית.
הוא לא חדל להאמין שעשוי להתרחש לו נס, ואם ידע לתקן את הפגמים והמומים המחלה תיעלם, ויהיה לו סיכוי להינצל.
כמו כן האמין עד יום מותו שהשכינה חוגרת שק, שהיא עצמה נפלה לעפר, ושאף היא עשויה להתהפך, להיגאל ולהתנער מעפרה.
אולי, בעזרת ה’, אנחנו בני הדור הזה נזכה קצת לקדם את התיקון המיוחל, שהרב שג”ר דיבר אודותיו בבהירות מופלאה, אבל לא הצליח לממש אותו.
אני חש שפרויקט האמונה שלנו, אנחנו אלה פה היום כולנו חיים, הוא להעצים אמון ושמחה ועין טובה וחמלה, שבעזרתם עשויים כולנו להמתיק את הניכור שבין בני האדם, שעל אודותיו כתב הרב שג”ר בלי סוף.
*
כך רשם לעצמו ביומנו באלול תשכ”ז, כאשר היה בתחילת כיתה י”ב בישיבת ‘נתיב מאיר’:
דרך חיי
רוצה אני להמשיך את אותה מסורת גדולה של בעלי הלכה - מקובלים פילוסופים - משוררים שקמו לנו.
רס”ג בעל הלכה, פילוסוף פייטן.
ריה”ל, הרמב”ם והאחרון בדור שלפנינו הרב קוק.
כי אכן קשורים זה בזה יסודי התורה ביסודי המחשבה ביסודי הרגש.
רוצה אני לכתוב ספר הלכה וביאור לגמרא על פי דעות ראשונים ואחרונים לפי דרך רבותינו של ניתוח הסוגיות והבנתם הפנימית; החוקיות האמיתית שלהם, (המתמטיקה שבדרכם).
רוצה אני לכתוב ספר פילוסופיה לאחד בו את כל הפירודים שנבעו בדורות אחרונים להכניס בו אגדה, מדרש, קבלה, פילוסופיה עתיקה ומודרנית ואף לאחדו במתימטיקה ובמדעים הריאליים.
ורוצה אני לכתוב ספר ההרגשות, ספר השירים.
אינני יודע מה יהיה העתיד האצליח או לא אצליח?
ואיך אעשה כל זאת.
מעניין אם ביום מותי אם אחזיק דף זה מה אחשוב?!
*
כול ימיו נתן אמון במילה, והתעצם לכלל איש המילה המדוברת והכתובה. בדרכו הוא שיקע אנרגיות עוצמתיות וכאריזמה, המטביעה חותם באמצעות צירופי אותיות ומילים, אותיות שבהם נבראו שמים וארץ, ונבראה הנשמה והביוגרפיה של כול האדם על האדמה.
כל ימיו עמל ביגיעה מרחיקת לכת על הלימוד, שאותו ידע להטעין בשלל משמעויות שהיפרו אותי ורבים אחרים. בכך נתעצמנו כולנו ברוחב הדעת והחכמה, ולא פחות מכך ניצתה בנו אש הרצון והקדושה.
אלא שעם הזמן הוא החל לדבר על שינוי שמתחולל בעולם ואף בו עצמו. תודעתו הבשילה לתפיסה לפיה משכנם של האמונה והכיסופין דקדושה לא יהיה עוד במילה, למיצער לא כעיקר, אלא בשלל הבעות חילופיות.
הוא תיאר את המשחק, התיאטרון והקולנוע כאופציה של שפה דתית חדשה, מתוך מודעות בהירה לעוצמת האיום של שפת הגוף והמדיה על האמונה המסורתית.
בערוב ימיו דיבר על אמונה כצליל, כשירה, כאור. הוא מצא מנוחתו על שפת (תרתי משמע) ‘האמונה המילולית’, ורשם קווי מתאר לאמונה שאינה בשפה…
*
בתקופה האחרונה לחייו, דיבר הרב שג”ר על משיחיות וגאולה, והִרבה ללמד על המשיחיות של הרב’ה מחב”ד. לעיתים הפליג לבטא תחושות נבואיות, טעונות בפאתוס משיחי ממש.
מעורר ומרגש לדבוק בצלילים של התבטאויותיו על זרעי הגאולה שמונחים בתשתית הפוסטמודרנית, גולת הכותרת של מפעלו בשנותיו האחרונות.
נראה שהמהפכה הבאה של האנושות, זו שתבוא אחרי המהפכה המדעית והטכנולוגית של המאה העשרים, תהיה מהפכה מנטאלית.
האנושות תחדש כישורים רוחניים ונפשיים שהיו לה מימים ימימה… לי ברור שלתנועה נערית זו שנמצאת עדיין בחיתוליה יש עתיד גדול. אני צופה בעתיד הלא רחוק התפרצות רוחנית בעלת עוצמה ומשמעות, לא פחות מהתפרצות החסידות עצמה בתקופת הבעש”ט ותלמידיו… איני בעמדה של ייאוש. אני רואה משהו גדול ועמוק מאד המתרחש כעת. דווקא אצל הנוער אני רואה דמויות שלא היו בזמני, נערים ונערות עם דבקות דתית רבה, עם דתיות עמוקה, לא מהסוג המטופש השבוי בפנטזיות, אלא אנשים מפוכחים ביותר, בוגרים, עם ביקורת עצמית.
יש בהם סוג של כאריזמה ודבקות דתית ממשית מאד… אני רואה בפוסט מודרניזם ובתרבות הניו אייג’ הבאה, לטענתי, בעקבותיו, פתח לעולם חדש שבו יתחולל שינוי ממשי בתודעה האנושית.
שינוי זה יביא גם לשינויים חברתיים, לצדק חברתי ויחסי אנוש אחרים, עמוקים יותר.
יהיה זה עולם של השראת שכינה.
והנה קם דור חדש של חבר’ה, שכבר נולדו לתוך המחשבות האלה. רבים מהם סיימו לקרוא ספרים של הרב שג”ר כבר בכיתה י”א. זו השפה שקנתה שביתה מרשימה בחלקים רחבים של המוסדות התורניים, בישיבות, באקדמיה, במדרשות ומכללות ואף במעגלים חרדיים - ‘הרב שג”ר הוא ההוגה החרדי החשוב של התקופה הזו’, אמר מישהו מהם.
לאחרונה פגשתי בוגר שלנו, שאמר לי בחיוך מתוק שהוא לא מתרגש מהדיבורים ה’שג”ריים’ שהוא שומע - ‘למדתי במקור חיים אצל הרב דוב זינגר, אחר כך בעתניאל אצל הרב בני קלמנזון, ואחר כך ב’שיח’ אצלך. כולנו כבר בשפה ובמנטאליות וברוח הזו…’.
נראה שהשלב הראשון של המהפכה הצליח מעבר לכול דמיון.
רק שיש לכך מחירים. וכולנו מוזמנים לבחון מה נגזר מהצלחת המהפכה.
לפני כמה שנים, בעיצומה של חופת בוגר, בעת שהמתנו לכלה ולשושביניה שיגיעו לחופה, ביקשתי מהחתן שיגיד עכשיו משהו, שיאציל על כולנו משהו מהשראת השכינה תחת חופתו ברגעים אלה.
הוא אחז בשתי ידי ואמר בדמעות: ‘אני ורעייתי והחברים והחברות שלנו, חיים מהתורה של הרב שג”ר ושלך. אבל אתם מפחדים. אנחנו הולכים עוד כמה צעדים, שאתם לא מסוגלים להם…’
נרעדתי. חשתי שזה היה חיזיון שמיימי. פער בין הפאתוס של המסורת, שהאנרגיה שלה היא של ‘עדיין לא’, לבין הליכה ממשית בשבילים של ייחוד וזיווג ומימוש, כי הכול נגיש כאן ועכשיו.
ותורה מה תהא עליה? האם המסורת שעליה צמחנו, המושתתת על הכנעה ויראה ומידה של גלותיות מושרשת - שוב אין לה מקום?
על השאלה הזו ענה הרב שג”ר תמיד: אינני יודע.
וגם אני אינני יודע. וזה גם לא משנה.
לא עליך המלאכה לגמור. יבוא בעל הכרם וינטור את כרמו.
*
אדם שנסתלק, מותיר אחריו חלל פנוי. ‘כי ימצא חלל באדמה’, חלל שאין בו לא מילים ולא דעת ולא תבוניות ולא מודעוּת. המגע הממשי עם החלל, הוא מעמדה של וויתור על כול ניסיון לאחוז בו, במילותיו ובדיבוריו, ורק להתרוקן בעמידה כנועה נוכח החיזיון הלא נתפס של הריק שנפער.
גזירה על המת שישתכח
ראוי להניח למת
להמשיך להיפרד ממנו
שינוח בשלום על משכבו
בעלי אסופות - אימתי נטועים דברי תורה באדם הזה, בזמן שבעליהן נאספים מהן
רק אחרי המוות, הנפטר צף בזיכרון, הופך לפיסה מן הנצח האלוקי,
ומנחיל את דמותו ואת אורו והצליל שלו לבאים אחריו.
ומה שמתבקש מאיתנו, הוא לא לנסות לתפוס אותו ולדייק את תובנותיו מאירות העיניים, שמחיות רבים מאד בעולם הדתי-ישיבתי, והרבה מעבר לו.
התנועה בחלוף הזמן היא להרפות מהניסיונות הללו.
ההשתאות על עצם קיומנו, היכולת לחוות את העולם כחידה סתומה, היא אינטליגנציה שניתן לרכוש, המאירה את חיינו כבעלי ערך נשגב, כשוכנים בנצח.
אולי נזכה שתתעבר בנו נשמתו.
ואחר כול ריבוי המילים והספרים של שפתותיו הדובבות בקבר,
איש עוד לא נגע בו באמת.
בצילו חמדתי וישבתי, ופריו מתוק לחיכי.
קול מבשר מבשר ואומר
