מבט על משמרות הלווים והפתיח לספר במדבר. על קדושה והאיום הכרוכים זה בזה. שיח לשבת במדבר.
ש
ש
ש
ַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר…
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, בְּאֹהֶל מוֹעֵד.
שתי הפרשות הפותחות את ספרי ויקרא ובמדבר נפתחות בתאור מקום הדיבור- אהל מועד.
מעבר לכך, כל המשך הפרקים הפותחים את שני הספרים עמוסים בתאורים ארוכים של הלווים- עבודתם, בגדיהם, תאורי הקדשתם והציוויים הנוגעים אליהם. יש לציין, ליתר דיוק, שספר ויקרא אינו פונה אל כלל בני שבט לוי אלא למשפחה מיוחסת אחת מתוכם- הכהנים בני אהרון.
ספר במדבר נפתח בתיאור ארוך של פקידת ישראל, כאשר הלויים לא בתוכם. המשך הפסוקים מתארים את סידור חניית בני ישראל כאשר בו מוזכרים הלויים בקצרה, אך כזו שמצביעה דוקא על הדומיננטיות שלהם - וְנָסַע אֹהֶל-מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם, בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת; כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ, אִישׁ עַל-יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם.
החל מכאן, לאורך פרקים רבים בהמשך, הפניה היא אך ורק ללווים. לאחר פרוט בני אהרון (ומשה), ותאור הקרבתם לעבודה, בפני עצמם ובתור נציגי הבכורות, מגיע הציווי, המפתיע מעט, לפקוד גם אותם. יחד עם פקידתם מתוארת גם עבודתם- עבודת משא אוהל מועד, מותאמת אישית לכל משפחה. בעוד משפחות מררי וגרשון מקבלות את חלקי המשכן החיצוניים (מררי- קרשים, בריחים, עמודים, אדנים, יתדות, מיתרים. גרשון- מסכים, מכסים, קלעים, מיתרים), בני קהת עתידים לשאת את פנים המשכן עצמו- ארון, שולחן, מנורה, מזבחות, הכלים והמסך.
בין הציוויים, מספר פעמים, כותבת התורה באמירה כללית את מטרות עבודת הלווים:
וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת-הַלְוִיִּם עַל-מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל-כֵּלָיו, וְעַל כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ–הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו, וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ; וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן, יַחֲנוּ.. וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן, יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם, וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן, יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם; וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת.. וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב, לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת, וְלֹא-יִהְיֶה קֶצֶף, עַל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְשָׁמְרוּ, הַלְוִיִּם, אֶת-מִשְׁמֶרֶת, מִשְׁכַּן הָעֵדוּת.
וְשָׁמְרוּ אֶת-מִשְׁמַרְתּוֹ, וְאֶת-מִשְׁמֶרֶת כָּל-הָעֵדָה, לִפְנֵי, אֹהֶל מוֹעֵד–לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. וְשָׁמְרוּ, אֶת-כָּל-כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶת-מִשְׁמֶרֶת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לַעֲבֹד, אֶת-עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן… וְאֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו תִּפְקֹד, וְשָׁמְרוּ אֶת-כְּהֻנָּתָם; וְהַזָּר הַקָּרֵב, יוּמָת.
ביטויים כגון אלו המוזכרים כאן זרועים הרבה לאורך ציוויי עבודת הלויים. עבודת הלווים מאופיינת בביטוים נוקשים של שמירה, והרחקה מפני המוות שעלול להיווצר במגע עם הקודש, הטבוע בעצם מיקומם במחנה ובאופי צעידתם.
לאורך התנ”ך ישנה הבחנה בסיסית ביחסי ארון ומזבח. הארון ייצג לרוב את ההתגלות והיכולת לשמר אותה, את הזיכרון שלה, לאורך זמן. לוחות האבן המונחים בארון הם לוחות שירדו משמים במעמד ההתגלות הגדול ביותר שחווה העם. נשיאתם לאורך ההיסטוריה ומיקומם מאחורי פרוכת במקום הקדוש ביותר נועדה לשמר התגלות זו. יתרה מזו, הארון אף נועד להמשיך ולהיות המערכת דרכה תבוא ההתגלות: “וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת”.
המזבח, לעומתו, משקף את יכולת העבודה האנושית, ‘האתעורותא דלתתא’. האפשרות הניתנת בידי כל אחד מישראל להתקרב אל הקודש, להתכפר ולהיטהר, ולכהן הגדול, אחת בשנה, להיכנס עד לקודש הקודשים.
הבחנה נוספת שניתן לעשות היא בין שתי קדושות, שתי סוגי קדושה שונים. קדושה אחת היא קדושה הנובעת מהמרחק, מהחגיגיות, ממעמד נשגב המוצב נוכח האדם. כהכנה למעמד שכזה, כדי להיות כלי לקבלו, צריך האדם להתקדש בעצמו, ואל מולו הוא חש בקדושה האופפת אותו. ניתן לקרוא אולי לכזו קדושה ‘טרנסצנדנטית’. קדושה שניה תנבע מעצם תפיסת האדם את עצמו כ-‘מרכבה לשכינה’, רצונו להתקדש מתוכו, מפנימיותו ולא אל מול תופעה חיצונית. קדושה שכזו נכנה ‘אימננטית’.
ספר ויקרא הוא הספר המגיב למעמד הר סיני והוא מציג את המעבר לשלב העבודה במשכן. ככזה, הוא פותח בתאורי כל הקורבנות ובציוויים לכהנים כיצד לנהוג בהם. כל תאורי הקדושה הארוכים המתוארים בו הם תולדת מתח של טומאה וטהרה, של חריגת האדם מעצמו וחזרה אליו אחרי תהליך היטהרות.
ספר במדבר, אם כן, הוא ספר המציג שגרה של עם הנודד לאורך זמן. הקודש בו נובע מהמרחק של הקדושה, מעצם העובדה שבמרכז המחנה יש קודש בו אסור לגעת, אסור להתקרב ואף אסור לראות חלקים ממנו. ככזה, הוא נפתח בפניות הארוכות ללווים ובפרוט עבודת המשא שלהם ועבודת המשמר שלהם. עבודת המשא, גם היא, קשורה לייצוגיות של הקודש, למראה נורא ההוד שלו ולרתיעה שהוא מייצר בהליכתו. בהמשך הספר מתואר שעצם ההישארות במשך זמן רב של העם כולו במקום אחד בלי לזוז היא עצמה משמרת הקודש: “וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן, יָמִים רַבִּים–וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-מִשְׁמֶרֶת ה’, וְלֹא יִסָּעוּ”. בחנייתו, מבטא העם ציות לרצון האלוקי. בעצם צורת חנייתם הם מביעים את הקדושה השורה בתוכם ולא מניחה להם להתהלך בכל סביבות המחנה כרצונם.
על פי הבחנה זו ניתן להבין את הסייג החמור שניתן בסוף הפרשה לבני קהת:
וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם, וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ, בְּגִשְׁתָּם, אֶת-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.. וְלֹא-יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת-הַקֹּדֶשׁ, וָמֵתוּ.
גם ללויים עצמם אסור לגעת בקודש, ואת קודש הקודשים אסור להם אף לראות! עצם הראיה האנושית כבר גורמת לחילול המרחק והמרחב הנבדל שניתן לארון ושמכונן אותו כקודש:
כי בעבור היות כבוד יושב הכרובים שם הוזהרו הלווים שלא יהרסו לראות את ה’ עד שיורידו הכהנים את הפרכת, כי אז תראה הכבוד בחביון עזו, וישוב אל מקומו הראשון לקדש הקדשים.
