מבט אחר הליכותיו, ניסיונותיו של אברהם אבינו
a
a
a
פתאום קם אדם בבוקר ומגלה כי הוא עם ומתחיל ללכת.
ההליכה הינה ללא ספק אחת התכונות הבולטות של אברהם אבינו. בתחילה הוא גדל בחרן, בביתו של תרח. בתוך מציאות חיים אלילית, עוד טרם הוקמו להם דוכני חב”ד ובתים יהודיים, עוד טרם נוסד לו גוף הנושא את שם ה’. מביט הוא בבריאה ובמעשי האדם, פותח ליבו ואוזניו ומבין כי עליו ללכת.
“ואת הנפש אשר עשו בחרן” אמר רבי אלעזר בן זימרא… אלו הגרים שגיירו ואם כן שגיירו למה אמר עשו? אלא ללמדך שכל מי שהוא מקרב את העובד כוכבים ומגיירו כאלו בראו ויאמר אשר עשה למה נאמר אשר עשו? אמר רב הונא אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים (בר”ר, ל”ט, י”ד)
על פי המדרש, עוד בטרם שמע את דבר ה’ התחיל אברהם ללכת, כבר קודם לכן עוזב אברהם את בית תרח, וגוזר בדידות על עצמו בעצם הליכתו אחרי אמונתו החריגה, והתמסרותו להפצתה בעולם. אם נלך עם התיאור של המדרש נוכל לדמיין אדם מבוגר שכבר עשה דבר אחד או שניים בחייו, שמו מוכר בסביבתו, תחתיו צצו כבר כמה מוסדות להחזרה בתשובה, (אולי בעל הסטארט-אפ הראשון), וכעת עליו לעזוב וללכת. אני מניח שלעזוב את ביתו של תרח ואת התרבות בה גדל זה לא בהכרח הניסיון הקשה ביותר בשביל אדם שלא חש הזדהות עם אמונתם ותרבותם של הסובבים אותו, אך לעזוב את מפעל חייך, וללכת להיות אנונימי, חסר בית- זהו ודאי ניסיון קשה יותר, ניסיון אליו אברהם נענה.
אז יוצאים לדרך. לאן? בשלב הראשון עוד לא ברור לאן אך לפחות יש בידי אברהם הבטחה, הבטחה לזרע, הבטחה להצלחה.
אברהם הולך והולך, הלוך ונסוע, יורד וחוזר, קונה את הארץ ברגליו. ובדיוק כאשר נראה כי סוף סוף מצא לו מקום, נולד לו הבן המיוחל והנה ההבטחה אשר ליוותה את הליכתו הראשונה הולכת להתממש, מתבקש הוא לקום וללכת. “קח לך את בנך את יחידך אשר אהבת ולך לך לארץ המוריה והעלהו שם לעולה…” (וירא, כ”ב, ב’).
פעם שנייה נאמר לו- “לך לך”, פעם שנייה הוא מתבקש לנטוש את מה שהשיג עד כה. בדמיוני ניתן לתאר אדם אשר יש בו מידה חזקה של תנועתיות, של אי רצון לקפוא במקום, של רגישות לשקר של העולם הזה, רגישות אשר גורם לו לקום וללכת ממקום למקום ולא להסתפק בחצאי אמיתות. זוהי תנועה אשר מאופיינת דרך מידת החסד, המתבטאת אצלנו במשיכה לאין סוף, לשפע הזורם, לברכה הקיימת בעולם, לזיהוי מקור הברכה והשפע, והרצון להעניק אותו הלאה. תנועה אשר יכולה להיות מוכרת לנו גם מאנשים בסביבתנו. אך כעת, כשאנו מגיעים לניסיון העקידה, נבקש להבין כיצד ניסיון זה ממשיך ומשפיע על תנועתו של אברהם אבינו? מה תפקידו בתוך מסע זה? יש פה ניסיון חריף שכן באופן פשוט העלאת יצחק לעולה סותרת את הבטחת ה-‘לך לך’ הראשונה אותה קיבל אברהם. הבטחה שמכוחה הוא יצא לכל המסע הזה. כעת הוא מתבקש לעשות מעשה שעל פניו יקבור את הסיכוי למימוש אותה הבטחה.
כאשר השפת אמת קרא את פרשת העקדה הוא מזהה בעקידה רובד עמוק יותר וניסיון מסוג אחר:
“בנסיון העקידה כתיב וירא מרחוק כו’ כי הקב”ה ניסה אותו במדת היראה כי עיקר מדתו הי’ אהבה וקירבות כמ”ש המכסה אני. ועתה הי’ מרחוק בבחי’ היראה לכן נאמר ירא אלקים אתה וכ”כ ה’ יראה כו’ שבא עתה למדת היראה לכן לא ייחס הנסיון ליצחק כי זה הי’ מדתו ואין זה נסיון כי בודאי הי’ כ”א מדה שלו בשלימות. אבל עיקר הנסיון בבחי’ אחרת כנ”ל” (שפת אמת, וארא, תרמ”ג).
בקוראו את סיפור העקידה דוקר השפת אמת נקודת ניסיון שונה מהניסיונות בהם נתנסה אברהם עד כה. יכול להיות אדם אשר זכה לאיכויות מסויימות של הקשבה, של פיכחון ואומץ, והוא דבק בתכונותיו שלו ויוצא למסע חריג ומיוחד. לכל אדם יש את שק החפצים איתו הוא גדל ובעזרתו הוא פועל את פעולתו בעולם. הניסיון לממש את תכונותיך, להיות נאמן למתנות ולתנועת החיים בה בורכת איננו דבר שבא בקלות, אך הינו ניסיון מסוג מסוים, גם אם המסע יהיה גדול ככל שיהיה, אנו יכולים להסתכל על תנועה כזאת, לקנא אולי אך להגיד “טוב, הוא זכה באופי שכזה, אלו תכונות מולדות” אנו יכוללים להעריכו על כך, אך זהו טבעו ומה יעשה אדם? יתכחש לטבעו?
כאשר השפת אמת קורא את סיפור העקידה הוא מתרשם ממשהו אחר. ניסיון העקידה קשור ביכולתו של אברהם לעבוד מרחוק, ולא מקרוב- “וירא את המקום מרחוק”. אם עד כה אנו מזהים תכונה של חסד בחייו של אברהם המתבטאת בגיור, הפצה, הקשבה, הצלה, הכנסת אורחים ומסירות נפש עבור האחר, בעקידה אברהם נדרש לאמץ אל תוך חייו תכונה הפוכה לחלוטין, ושם רואה השפת אמת את עיקר הניסיון. ריבונו של עולם מבקש מאברהם להניח את מידת החסד הקרובה לנפשו ולקיים בחייו מידה של יראה. אותה יכולת לאמץ תנועה אחרת אל תוך חייו היא הניסיון אותו מבקש ממנו רבונו של עולם. דבקותו של אברהם ברבונו של עולם מתבטאת בעצם מוכנותו לקיים תנועה שונה בתכלית מזו בה הוא דבק.
בסופו של דבר אברהם אבינו מתבקש שלא לעשות את מעשה הדין. ורגע לפני שהוא בא לשחוט את בנו הקב”ה אומר לו כי אין רצונו בכך. הוא אמנם חוזר להיות איש של חסד, אך עצם המוכנות ללכת אל אותו מקום רחוק ולאמץ מידה שונה ממידתו, היא זו המעידה על יראת אלוקים ושופכת אור אחר גם על כל תנועת החסד של אברהם.
“עתה ידעתי כי ירא אלו-הים אתה”.
המוכנות לשמוע את דבר ה’ וללכת למקום שונה בתכלית מעידה כי גם כל אותם חסדים שנעשו מקור נביעתם איננו קשור לתכונה או לנטיה אלא היו הם מתוך דבקות אמיתית ברבונו של עולם, שכן “עיקר הניסיון בבחינה אחרת כנ”ל”.
