לנבא ולחלום

ש

ש

ש

כחלק מהקמת המבנה השלטוני לקראת כניסת עם ישראל לארץ, עוסקת פרשת שופטים בנבואה:

[דברים יח]

(ט) כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם:

…

(יד) כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ:

(טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן:

מעניין, שהנבואה מנוגדת כאן למעמד המקביל אצל הגוים - המכשף. לקראת הכניסה לארץ מוזהר עם ישראל שלא ללכת אל המכשפים והמנחשים, אלא לשמוע בקול הנביא, שהוא ממשיכו של משה רבינו ומחליפו. הנבואה אינה אלא פיצוי על התקשורת האבודה שהיתה בין הקב”ה לעם ישראל במעמד הר סיני:

(טז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת:

(יז) וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:

(יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ:

החשש של עם ישראל ממפגש ישיר עם ריבונו של עולם מתקבל באהדה אצל הקב”ה - ‘היטיבו אשר דברו’. הרתיעה הזו מולידה את הצורך [ואולי גם את האפשרות] בכינון מעמד של נביאים, שיהיו מעתה ממשיכיו של משה רבינו. אלא שמיד מתברר שהנבואה מזמנת מורכבויות לא פשוטות:

(יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ:

(כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא:

(כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה’:

(כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה’ וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה’ בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ:

המדרש קושר את הפרשיה הזו לסיטואציה ספציפית של נבואת שקר מפורסמת:

(כא) וכי תאמר, עתידים אתם לומר איכה נדע הדבר? ירמיה אמר הנה כלי בית ה’ הולכים בבלה וחנניה אומר: הנה כלי בית ה’ מושבים מבבל, ואיני יודע למי אשמע. תלמוד לומר ‘אשר ידבר הנביא בשם ה’ ולא יהיה הדבר ולא יבוא הוא הדבר אשר לא דברו ה”; איזהו דבר שדברו המקום? זה שאומר ובא.

[ספרי דברים, פיסקא קעח]

מעשה חנניה בן עזור, המתואר בפרק כח בירמיהו, הוא מרגעי השיא של העימות בין נביאי האמת ונביאי השקר. חנניה בא אל ירמיה בבית ה’ ואומר לו נבואה מפורטת בשם ה’, ובה הוא חוזה את שבירת עול מלך בבל מעל ירושלים, את השבת כלי המקדש מבבל לירושלים ואת חזרת גלות יהויכין. תגובתו הראשונית של ירמיה לדברי חנניה מרתקת:

[ירמיהו פרק כח]

(ה) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית ה’:

(ו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה ה’ יָקֵם ה’ אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית ה’ וְכָל הַגּוֹלָה מִבָּבֶל אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה:

ירמיהו אינו שולל מייד את דברי חנניה, אלא נענה כביכול לדבריו - ‘אמן כן יעשה ה”. אלא שבהמשך דבריו מערער ירמיהו על דברי חנניה:

(ז) אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם:

(ח) הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן הָעוֹלָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל אֲרָצוֹת רַבּוֹת וְעַל מַמְלָכוֹת גְּדֹלוֹת לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר:

(ט) הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה’ בֶּאֱמֶת:

הנבואה הקלאסית, טוען ירמיהו, לא התנבאה לטוב. הנביאים פנו בדרך כלל ‘למלחמה ולרעה ולדבר’. נביא שמתיימר לטעון לשלום - ‘בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה’ באמת’. הבחנתו זו של ירמיהו מצאה לה הד גם בפסיקה החז”לית (ראה בבלי שבת נה:) והמאוחרת יותר:

דברי הפורענות שהנביא אומר כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב או מלחמה וכיוצא בדברים אלו – אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים הנה דבר ולא בא, שהקב”ה ארך אפים ורב חסד וניחם על הרעה, ואפשר שעשו תשובה ונסלח להם כאנשי נינוה, או שתלה להם כחזקיה. אבל אם הבטיח על טובה ואמר שיהיה כך וכך ולא באה הטובה שאמר – בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר טובה שיגזור האל אפילו על תנאי אינו חוזר…

הוא שירמיהו אמר בתשובתו לחנניה בן עזור כשהיה ירמיה מתנבא לרעה וחנניה לטובה, אמר לו לחנניה, אם לא יעמדו דברי אין בזה ראיה שאני נביא שקר, אבל אם לא יעמדו דבריך יודע שאתה נביא שקר, שנאמר אך שמע נא את הדבר הזה וגו’ הנביא אשר ידבר שלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה’ באמת.

[רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק י הלכה ד]

נשים לב: נביא המנבא לפורענות אינו נדרש להוכחה לצדקת נבואתו. בכך מקבלת למעשה נבואת הפורענות ‘הכשר’ אוטומטי, ובמובן רחב יותר - בכך מזוהה למעשה הנבואה עם הפורענות. מה משמעותה של הבחנה זו? האם הנבואה היא פסימיזם? ברור שאין זה כך. יחד עם זאת, הנבואה תלויה בתחושת חוסר נחת, ברגישות יתרה של הנביא לכאוס הבסיסי של המציאות. נבואת השקר מתאפיינת באופורטוניזם, בחוסר כנות פנימית. נביא האמת, לעומת זאת, אינו מנסה להאחז במציאות שלנגד עיניו, אלא רגיש דווקא לשברים ולסדקים שבמרקם שסביבו.

עיון נוסף בדיון שבין חנניה לבין ירמיהו מלמד דבר נוסף. לאחר העימות הפומבי בין ירמיהו לחנניה, מתגלה ה’ לירמיהו ושולח אותו לנבא נבואה נגדית לזו של חנניה. רק לאחר נבואה זו משתכנע ירמיה כי אכן נבואתו של חנניה נבואת שקר היתה:

[ירמיהו פרק כח]

(טו) וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע נָא חֲנַנְיָה לֹא שְׁלָחֲךָ ה’ וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר:

דומה שעד עכשיו, גם ירמיהו עצמו איננו משוכנע כי נבואתו של חנניה היא נבואת שקר! מסתבר, שההבחנה בין סוגי הנבואות השונים איננה פשוטה כלל ועיקר. סגנונות הנבואה דומים, הפאתוס דומה, ואף על פי כן - יש ביניהם פער גדול: זה אמת וזה שקר. קריטריון ההבחנה בדיעבד בין אמת לשקר מוצג באופן פשוט בדברי ירמיהו - השאלה האם הדברים מתקיימים או לא. אך  האם קיים קריטריון כזה גם לכתחילה? האם יכול העם לדעת מראש למי להאמין? נחריף את השאלה: כיצד יודע האדם עצמו האם נבואתו היא נבואת אמת או שקר? ידועה הפסקה המפורסמת [והמצונזרת] שבה מתלבט הרב קוק האם הגילויים שהוא זוכה להם הם נבואת אמת או שקר[1]. כיצד יודע ירמיהו בוודאות שאכן נבואתו היא האמיתית ונבואת חנניה היא השקרית? דומה שאת התשובה לכך ניתן למצוא בדברי ירמיה בפרק כג, שגם הוא מוקדש להתמודדותו של ירמיהו עם נביאי השקר:

[ירמיהו פרק כג ]

(כו) עַד מָתַי הֲיֵשׁ בְּלֵב הַנְּבִאִים נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת לִבָּם:

(כז) הַחֹשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת עַמִּי שְׁמִי בַּחֲלוֹמֹתָם אֲשֶׁר יְסַפְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ כַּאֲשֶׁר שָׁכְחוּ אֲבוֹתָם אֶת שְׁמִי בַּבָּעַל:

(כח) הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה’:

(כט) הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה’ וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע:

הפער בין נביא האמת לנביא השקר, איננו הפער בין דובר האמת לבין השקרן, אלא בין המספר את חלומותיו לבין זה המביא את דבר ה’. גם נביאי ‘תרמית הלב’ רואים דברים בחלומם, אלא שדברים אלו אינם נבואה. ייחודה של הנבואה כאן פשוט וברור: היא חזיון מלא עצמה, כאש וכפטיש. גם במקום אחר מתאר ירמיהו את עצמתה של הנבואה:

[ירמיהו פרק כ]

(ט) וְאָמַרְתִּי לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת עָצֻר בְּעַצְמֹתָי וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל וְלֹא אוּכָל:

הנבואה היא כאש בוערת בקרבו של הנביא, היא דבר שהוא נדחף לומר בחוסר ברירה, מסר שהוא אינו יכול להימנע מלהעביר, ולא הדבר שהוא רוצה לומר.

נראה שלדיון זה משמעות גם מעבר לשאלת הנבואה. אמנם משחרב בית המקדש בטלה הנבואה וניתנה למי שניתנה, אך עדיין – השאלה מהו רצון ה’ היא שאלה שעולה גם בהקשר האישי פעמים רבות. אדם ניצב מול התלבטות ואינו יודע להכריע בין הקולות השונים שבקרבו. מה דורש מאתו ה’ באותו הרגע? מהי האמת האלוקית המתאימה לסיטואציה שבה הוא ניצב? דבריו של ירמיהו כאן מסמנים לנו כיווני מחשבה. ראשית, קובע ירמיהו שבהקשבה לדבר ה’ צריכה להיות רגישות דווקא לנקודות השבר, דווקא לקשיים ולפחדים. תקוות ורודות או חזיונות שלום הם מוליכי שלל בסיסיים. מעבר לזה, אמת פנימית מתבטאת בסוג של פאתוס, של שכנוע פנימי עמוק ובוער.

ולוואי שנזכה.

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

ש

[1] לעיון נוסף ראה שיעורו של זוהר מאור על הנבואה בכתבי הרב קוק, באתר הישיבה -

https://www.siach.org.il/pub/dry_shoftim.mp3

[שיעור שמע]