עיון בדרשה מני רבות על הנוסח הפותח את הפרשה – על הקשר שלנו עם התורה, עם הקב”ה, בניסיון להבין מה הוא מבקש מאיתנו בדיוק. שיח לשבת תרומה.
ש
ש
הציווי שפותח את פרשת תרומה מזמין מאוד:
“דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו'”
שמות כה, ב
הוא מזמין בלשונו - כבקשה לתרומה, אבל גם בניסוחו המלופף (ויקחו <?> לי <?> תרומה) הוא מזמין את דרשות הלומדים. האמנם, ניתן לקחת תרומה? ומה משמעותה של נתינת תרומה למי שהכל שלו? והאם מדובר בציווי או רק בבקשה? והאם ניתן בכלל לצוות על מתן תרומה? והאם והאם והאם…
הדרשנים, כאמור, הלכו עם המילים למקומות שונים – אנו נתמקד בדיון דרשני יחיד.
ויקחו לי תרומה, הה”ד (דברים לג) תורה צוה לנו משה, דרש ר’ שמלאי תרי”ג מצות נתנו לישראל ע”י משה שכן מנין תורה, ואם תאמר אינן אלא תרי”א ושתים היכן הם, אלא אמרי רבנן אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמעום, ותרי”א אמר להם משה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה וגו’, אל תקרי מורשה אלא ירושה ירושה היא לישראל לעולם, משל לבן מלכים שנשבה כשהוא קטן למדינת הים אפילו לאחר כמה שנים אינו בוש מפני שהוא אומר לירושת אבותי אני חוזר, כך ת”ח שהוא פורש מן התורה והלך והתעסק בדברים אחרים אפילו לאחר כמה שנים הוא מבקש לחזור אינו בוש מפני שאומר לירושת אבותי אני חוזר,
ד”א מורשה אל תהי קורא מורשה אלא מאורסה מה חתן זה כל זמן שלא נשא ארוסתו הוא הוה פראדורין לבית חמיו, משנשאה הרי אביה בא אצלה, כך עד שלא נתנה תורה לישראל (שמות יט) ומשה עלה אל האלהים, משנתנה תורה אמר הקדוש ברוך הוא למשה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם,
ד”א אל תהי קורא מורשה אלא מאורסה מלמד שהתורה ארוסה לישראל שנאמר (הושע ב) וארשתיך לי לעולם, ומנין שהיא כאשת איש לעובדי כוכבים שנאמר (משלי ו) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה כן הבא אל אשת רעהו.
שמות רבה לג, ד
המדרש מחליט, בניגוד למובטח לנו (ולמצופה) לדון בפסוק “תורה צוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב” – ומציע לפסוק זה, ובפרט לחלקו השני - שלוש פרשנויות (או: גישות) שונות.
בדרשה הראשונה, מציע הדרשן (כנראה לא ר’ שמלאי שרק מצוטט בחלקה הראשון של הדרשה) לקרוא את המילה “מורשה” כהטייה של “ירושה”. הוא ממשיך לספר משל ומכלל דבריו אנו למדים שהתורה, כמו הירושה, נמצאת בבעלותו הפוטנציאלית של התלמיד-חכם, שאין לו במה להתבייש ברצונו לחזור אליה לאחר זמן. התורה מקבלת כאן מובן של שייכות ושל הקשר - היא מסמלת את הביתיות שאליה ניתן לחזור בלי בושה.
בדרשה השנייה, מציע הדרשן לקרוא את המילה “מורשה” בדרך אחרת לגמרי, כהטיה של המילה “מאורסה” וכמשל לקשר של עם ישראל עם התורה והקב”ה. גם כאן, המשל משמש הסבר, כשהסיפור מצביע על הקשר של עם ישראל והתורה כחתן וכלה ועל היחס שנוצר בין הזוג לאביה של החתן, הקב”ה. כאן התורה אינה הביתיות אלא מי שאיתו מקימים את הבית. לא האדם ולא התורה מבקשים לחזור לקשר - כאן דווקא אבי הכלה הוא שמחפש לחזור פנימה. הדרשה הזו מהווה עוגן לפרשת תרומה כאשר אפילו הפאנץ’-ליין שלה הוא ציטוט מהפרשה, אך כנראה שהדרשן טרם הביע את רעיונו בשלמות ועל כן הוא ממשיך לדרשה השלישית.
הסיומת של המדרש ממשיכה בקו המחשבה האחרון, לפיו, המילה מורשה נדרשת כ”מאורסה”, אך הפעם, לא כמשל אלא “על אמת”. התורה היא באמת ארוסתו של עם ישראל ולכן הנכרי שמבקש ללמוד תורה אינו שונה מהשוכב את ארוסת חברו ודינו מוות. כאן הדגש הוא לא על הנכנס אלא דווקא על מי שמסורב כניסה. הייחוד של עם ישראל ותורתו מצוי דווקא בבלבדיות הקשר שזר לא יוכל להבין.
כמעט בלי משים לוקח אותנו הדרשן צעד צעד בתהליך של שיוך התורה לעם ישראל. בתחילה מוצגת התורה כירושת אבות, כפוטנציאל של שייכות - והדרשן אף מדגיש שכוונת דבריו לתלמיד חכם שיצר ביתיות עם התורה. לאחר מכן, מוצגת התורה כשייכת לעם ישראל באמצעות משל של אירוסין. רק לבסוף מצהיר הדרשן שהתורה באמת שייכת לישראל כמאורסת לו.
הדרשן גם מסתובב סביב נקודה נוספת והיא - הפוטנציאל. מה היחס בין עם ישראל לתורה? בדרשה הראשונה היחס הוא של בית חם שמחכה שנחזור אליו; בדרשה השנייה אלו אירוסין שמצביעים על מיקום התורה ולאו דווקא על שייכות; בדרשת הסיכום אומר הדרשן שהתורה ועם ישראל מאורסים - אבל רק מאורסים! אירוסין הן נישואין שטרם מומשו - שמחכים לצעד נוסף של החתן שימשוך את כלתו לתוך ביתו וינשא לה. נראה שלכן מכוון העורך שהצמיד דרשה זו לפסוק הנוכחי - הקב”ה קורא לעם ישראל כחתן שטרם מימש את נישואיו - ‘קחו, את ידה של התורה’, ‘קחו אותה ממני’, ‘זו אמנם תרומתי אליכם - עכשיו נותר לכם רק לקחתה!’
