פתאום מגיע לו פסח נוסף, נטול הכנות, נטול לחץ עד שכמעט ואפשר לשכוח מקיומו מרוב מאפייניו השונים מזה הראשון. ובכל זאת אחרי הכל שמו פסח.
שיח לפסח שני.
ש
ש
תתארו לכם פסח בלי לחץ. פסח בלי נקיונות, פסח בלי ביעור חמץ.
תתארו לכם פסח שיש בו אנרגיות של פיוס ונחמה, פסח של ‘הכל לטובה’, פסח שלפניו לא מדברים על ‘יום ה’ הגדול והנורא’, אלא על משהו קטן וטוב…
לא, לא התבלבלתי, אני זוכר שפסח כבר עבר, ואנחנו במחצית השנייה של ספירת העומר.
אלא שהשבת היא ‘שבת הגדול’ שלפני פסח שני, ואולי נכון יהיה לקרוא לה ‘שבת הקטן’…
ש
מה אנו יודעים על הפסח השני?
הפסח השני הוא ה’הזדמנות הנוספת’ לאלו שלא היו יכולים לעשות הפסח, אך רוצים לא להיגרע מהעם ולקפוץ על רכבת ברית הפסח בשניות האחרונות לפני שהיא עוזבת את התחנה.
הפסח השני הוא פסחם של אלו שהיו טמאים או ב’דרך רחוקה’ ולא יכלו לעשות הפסח, והוא מופיע בתורה כנשען על יוזמתם של הטמאים, ועל המאמץ שלהם לקחת חלק ולהתקרב.
בפועל, הפסח השני לא כל כך זוכה אצלנו להדהוד וכמעט ולא שמים אליו לב…
אך המדרש (שמות רבה, בשלח) מספר סיפור אחר על הפסח השני.
המדרש המתגלגל לתאר את נשיאת עצמות יוסף במדבר מביא דברים שאומר הקדוש ברוך הוא ליוסף:
“אתה אמרת לאחיך (בראשית נ’) אנכי אכלכל אתכם
חייך אתה נפטר ויהיו עצמותיך מחזרין עמהם במדבר מ’ שנה
שנאמר (במדבר ט) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ואין אדם אלא יוסף…
בזכות עצמותיך הם עושים פסח קטן”
ש
זהו מדרש מופלא ממש. יוסף העביר על מידותיו, ועל אף מעשה העוול הגדול שעשו לו אחיו במכרם אותו למצרים, הוא מחל להם והרגיע אותם.
“וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם.”
מעשה זה של יוסף מזכה אותו בכך שבני ישראל סוחבים את עצמותיו איתם כל ארבעים שנות הנדודים במדבר. עד כאן הכל בהיר.
וכאן מוסיף המדרש ליוסף זכות על זכותו. ‘בזכות עצמותיך הם עושים פסח קטן’.
כלומר - האנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח במועדו הם נושאי הארון של יוסף. אך העובדה שהם עושים את הפסח השני (הנקרא כאן ‘קטן’), לא מופיעה כ’אפשרות האחרונה’ או כ’מועד ב’, אלא כזכות, כאופציה שלולא עצמות יוסף לא הייתה נפתחת בפניהם של בני ישראל במדבר.
ש
במבט מעמיק, הדברים מתחוורים מאוד.
יוסף בשיחתו עם אחיו מוחל וסולח, והופך בפועל ממש את הרעה לטובה. בכך מחדש יוסף את אפשרות התשובה והתיקון, ולא זו בלבד אלא שהוא לוקח אותם על אחריותו, מבטיח לכלכל אותם, מנחם ומדבר על לבם.
נראה שהבסיס לנחמה ולדיבור על הלב הוא היכולת של יוסף לראות את הטוב שבסיטואציה, ולהפך את נקודת המבט: “וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ… וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹוהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב.”
אם כך, אמנם המבט הראשון על הפסח השני הוא מבט שרואה אותו כ’הזדמנות אחרונה’ למי שהחמיץ, אך המבט השני רואה אותו כזכות גדולה, כפסח של בעלי תשובה, שמגלה שמה שנראה היה כהחמצה, כטומאה וכדרך רחוקה, יכול בשינוי נקודת המבט להפוך לטובה, ולהחיות עם רב.
בעוד הפסח הראשון הוא פסח גדול, פסח של התגלות, של דילוג, של חיפזון, של הבחנה בין הטהור לטמא, של יציאה מכאן לשם, הרי שהפסח השני הוא הפסח של הנחמה ושל ‘אל תיראו’, של ‘אלוהים חשבה לטובה’, ושל ההבנה שהאחווה שבינינו יכולה לגבור על משקעי העבר, של לקיחת האחריות שלנו על העתיד (אנוכי אכלכל אתכם ואת טפכם), ושל אימוץ הפסח הקטן אל הלב.
ואולי בגלל זה בפסח השני אין את הלחץ של ‘בל יראה ובל ימצא’. גם החמץ מוצא את מקומו, לא צריך לנקות. הכל מתגלה כטוב, כלגיטימי, כנקי.
ש
ש
חג שמח!
