מסע הבחירות של החיים

ש

ש

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם - כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל… לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה’ אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. (דברים כט, ט, יא)

אתם ניצבים היום כולכם, ובארבעים פסוקים תקבלו את כל התורה כולה על רגל אחת, בחינת זה-לעומת-זה: חורבן ונחמה, חרון אף ורחמים, גלות ושיבה, שרירות לב ואהבת נפש. היום תצטרכו לבחור באיזה צד אתם, ואין אפור ואין יושב על הגדר. גם אם תנסו לברוח זה לא יעזור; הברית כוללת גם אֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. למען הקים אתכם היום, אנוכי מצווך היום; ראה, נתתי לפניך. היום. תחתום לי כאן וכאן וכאן.

אחרי ההכרזה החגיגית, משה רוצה בכל זאת להזכיר, רק לוודא, הרי אתם בטח לא… אתם יודעים, כן, אבל… אולי במקרה, רק מישהו, איזה איש, או אישה, משפחה, שבט -

פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה’ אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם… לֹא יֹאבֶה ה’ סְלֹחַ לוֹ… גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ… כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה… וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם: עַל מֶה עָשָׂה ה’ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת?… וְאָמְרוּ: עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם… וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. (שם, יז-כז)

ומה שהתחיל כאזהרה ליתר ביטחון, מתגלגל תוך שניים-שלושה פסוקים לנבואת פורענות איומה, תוכחה מרה על החטאים שעוד לא הספקנו לעשות. מהפכת סדום ועמורה שאפילו הגויים (התירוץ הקבוע של משה כדי לשכנע את אלוהיו הכועס לתת עוד סיכוי) יבינו את פשרהּ. בין תצלומי הגופרית והמלח על דפי העיתון של הבוקר, ינגוס איכר אמורי מהחביתה וימלמל כבדרך אגב לעבר אשתו הגרגשית: נו מה? עבדו אלוהים אחרים. כרגיל.

אכן, אפילו בדורנו המבולבל מסתובבים בעולם כך וכך גויים המתהדרים בקלקלתנו, ואף מחזיקים ביומרות מסוימות, הנגזרות כביכול מכישלוננו-לכאורה. אילו היו מתאזרים במעט סבלנות, או אז היו זוכים לקרוא את המילים “ה’ אלוהיך” בתדירות שלא משאירה מקום לספק:

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה… וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ… בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ… אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ… וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ… וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. וְנָתַן ה’ אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ… כִּי יָשׁוּב ה’ לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, כִּי תָשׁוּב אֶל ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. (ל, א-י)

אין חשש: ה’ שלנו ואנחנו שלו, ברע ובטוב. ויש סוף טוב, או לפחות אופציה לסוף טוב.

ואם כן, המשוואה חדה עכשיו עוד יותר. מצד אחד אָז יֶעְשַׁן אַף ה’ וְקִנְאָתוֹ; מצד שני יָשׁוּב ה’ לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ. זה הרע ביותר או הטוב ביותר. ושמץ של אי נוחות חשדנית מתגנב לאוויר. אז איך בעצם אתה אומר שמשיגים את הטוב הזה? איזה כרטיס חבר מועדון צריך בשביל להירשם לתכנית השנייה? כן כן, זו עם הרחמים, השיבה, מילת הלב? ואם אתה, משה, כל כך מוצלח בלספר לנו כמה גרועים אנחנו, אז מה הטעם בכל זה? מה יועילו הבחירה, ההתחייבות, כריתת הברית - לשורש פורה ראש ולענה, שבין כה וכה ילך בשרירות לבו?

כך שאלו את משה כמה בני נוער נבוכים, ויש אומרים שאפילו שניים-שלושה מבוגרים הקשיבו מאחור והנהנו בהזדהות.

האיש שקרע את הים ועלה לשמים לא שמר את הסודות לעצמו. רבנו השפיל את מבטו ואמר בקול שקט:

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?

וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. (ל, יא-יד)

לאט-לאט נמוגה המבוכה, והתחלפה במבוכה אחרת, קשה ממנה. אין אחד שלא נזכר בדרשה על רבי אלעזר בן דורדיא, ההוא שגילה ש”אין הדבר תלוי אלא בי” וקנה את עולמו. ופתאום הכתה בהם התובנה: אין יותר משה. אין יותר רבנו. עכשיו ממשיכים לבד.

אין עוד טעם לשאול בלשון רבים:

מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה? מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?

כי עכשיו זה אתה, אתה כפי שאתה:

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

ורגע לפני שיאמר להם, ממש בעוד כמה פסוקים, את הבלתי ניתן לשמוע: “בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא” - וכבר הניח ללשון הקללות הציורית ותיאורי הזוועה, ועמם גם להבטחות השפע והברכה עד בלי די - רבנו נשם עמוק ואמר: תראו.

רְאֵה: נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע.

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו… וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ;

וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע… הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן…

וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ, לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ,

כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ;

לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֶיךָ - לְאַבְרָהָם, לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב - לָתֵת לָהֶם. (שם, טו-כ)

וזה הכל. לא, החיים אינם דורשים יותר. זה או חיים או מוות. או טוב או רע.

למה לבחור בטוב? למען תחיה. אבל למה לחיות? לאהבה את ה’ אלוהיך, כי הוא חייך ואורך ימיך. אבל מהם אותם חיים, מהם אותם ימים? לשבת על האדמה אשר נשבע ה’ לאבותיך.

נו באמת. איזו טאוטולוגיה, איזה מעגל פנימי מלא שכנוע עצמי. איזה טיעון חלש. לחיות בשביל לחיות? לחיות בשביל לעבוד את ה’, ולעבוד את ה’ בשביל לחיות? איזו מין בחירה זאת?

אני יודע, ענה משה, אבל - כך הם החיים. האיש שהולך אל מותו בעיניים פקוחות מדבר פתאום על כל כך הרבה חיים. תבחרו מה שאתם רוצים, אני כבר לא אהיה פה. אבל אם אתם שואלים אותי, יש לי עצה אחת פשוטה וכנה: ובחרת בחיים למען תחיה. כי הוא חייך ואורך ימיך. אל תחיו את החיים סתם כך כי אין ברירה; ודאי שיש ברירה. האפשרות השנייה היא מוות, היא רע, היא אבדון; ושתי האפשרויות מונחות לפניך היום. אל תתחמק. רְאֵה.

אלה היו החיים שלי, אמר משה לבני ישראל, והם היו ראויים לחיות אותם. בחרתי בטוב מפני שהוא טוב, ובחיים מפני שהם חיים. זכיתי לחסד, לאהבה, לדבקות, לאריכות ימים. ועכשיו אתם. עכשיו אתה.

*

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם - כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. (כט, ט)

את הפסוק הזה אני אומר בכל יום, בסוף תפילת שמונה-עשרה. בסידור כתוב שזה כדאי, סגולה שלא אשכח את שמי ביום הדין. יהי רצון שנצליח להתייצב לפני ה’ ביום הדין הבא עלינו לטובה, לקרוא את פסוקי התורה ולהיזכר בשמנו, ולבחור בחיים.