ההסיבה היתה ביסודה נורמה מקובלת בסעודות, וכיום היא מן הדברים המעוררים את הילדים לקושיה. נעמוד על משמעותה של המצווה בימינו, לאור דברי ראשונים ואחרונים.
“מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות… שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין ובין מסובין, הלילה הזה כולנו מסובין”.
בזמן שנאכל את המצה ונשתה את ארבע הכוסות של היין נסב כולנו על צד שמאל, ובכך נצא ידי אחת החובות ההלכתיות של הערב, וכדברי השו”ע: “כל מי שצריך הסיבה, אם אכל או שתה בלא הסיבה לא יצא, וצריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה” (או”ח, תע”ב, ז).
אם ננסה להעמיק מעט בהסיבה זו ובסיבותיה, הרי שנמצא שהיא קשורה קשר הדוק לחירות שבליל הסדר - “ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות” (שם, ב’).
מה טיבה של חירות זו? מה להסיבת שמאל ולחוויית יציאת מצרים?
בימי המשנה ההסיבה היתה חלק מהנורמה של סעודת העשירים. התוספתא בברכות (ד’, ח’) המתארת את סדר הסעודה של כל יום מספרת לנו אגב תיאורה:
“כיצד סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על ספסלים ועל גבי קתדראות עד שיתכנסו. נתכנסו כולן: נתנו להם לידים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת, מזגו להם את הכוס כל אחד ואחד מברך לעצמו, הביאו לפניהם פרפראות כל אחד ואחד מברך לעצמו. עלו והסבו ונתנו להם לידים אע”פ שנטל ידו אחת נוטל שתי ידיו. מזגו להם את הכוס אע”פ שברך על הראשון מברך על השני. הביאו לפניהם פרפראות אע”פ שברך על הראשונה מברך על השניה ואחד מברך לכולן.”
כלומר, לאחר שלב ההמתנה להתכנסות של כל האורחים, ולאחר אכילת ה”מתאבנים”, עולים כולם ומסבים ואז אוכלים הם את המנה העיקרית, בצירוף כוסות היין. ניסוח זה מזכיר מאוד את ניסוח המשניות בפרק העשירי בפסחים, המתארות את ליל הסדר של המשנה. מכאן, שההסיבה שבימי המשנה הייתה נוהג טבעי של סעודה מלאה וייתכן שאף חגיגית. הבהרה זו יכולה לסייע לנו בהבנת משנת הפתיחה של הפרק הנ”ל. המשנה אומרת ש”אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב”. ההדגשה שאפילו העני חייב להסב אומרת דרשני - הרי כמעט ואין מקומות בהם המשנה מדגישה שאפילו עני חייב,[1] מה גם שאם מדובר בחובה הלכתית מה יכולה להיות הסיבה לפטור את העני?
בעלי התוספות עמדו על הקושי הזה והסבירו את המחשבה שממנה הוציאה המשנה:
“דסלקא דעתך דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות”.
הסיבת העני איננה הסיבה “אמיתית”. לעני אין את המיטות, הכרים והכסתות, השולחנות המלאים כל-טוב ושפע היין של הסעודה החגיגית, ולכן ייתכן ולא יתחייב בהסיבה. יש אפשרות תיאורטית לראות את ההסיבה כחוויה של חירות פיזית ולא רק כדין הלכתי. רעיון זה ימצא את מקומו בסוגיית הגמרא (ק”ח.) שם יסתבר שתלמיד אצל רבו לא צרך להסב, כנראה כי אינו בן חורין לגמרי בסיטואציה שכזו.
השלכת העמדה הזו על ימי הראשונים יצרה קושי גדול - ההסיבה חדלה להיות נוהג מוכר של סעודות אריסטוקרטיות, ואף אדם בן חורין או בן מלך לא נהג להסב. המיטות הנוחות הומרו בכיסאות, השולחנות הקטנים והאישיים הוחלפו בשולחן מרכזי, וההסיבה נעלמה מהעולם.
הראב”ן (מראשוני אשכנז) פוסק לאור זאת:
“והם היו נוהגין לישב על המטות ולהסב בהסבת שמאל, אבל אנו שאין אנו רגילין בכך יוצאין אנו כדרך הסיבותינו ואין לנטות ימין ושמאל”.
בעקבותיו של הראב”ן פסק גם נכדו הראבי”ה, ובאופן חריף יותר מובא במהרי”ל:
“פעם אחת כתב מהר”ש שמצא כתוב בגליון אלפסי שהניח לו אביו מה”ר זעקיל ז”ל, ששמע מפי רבו הר”ר יודא ז”ל דדוקא בימיהם שהיו רגילין בהסיבה בשאר ימות השנה, אז מחוייבין בה בפסח, אבל לדידן שבשאר ימות השנה לא נהגינן בהסיבה, אין לנו לעשותה בלילי פסח, דמה חירות שייך בזה אדרבה דומה לחולה, וכ”כ אבי העזרי.”
אמנם דעה זו נדחתה מההלכה בטענה שהיא דעת יחיד, אך קולה הפנימי נאמן לכאורה למובנות של ההסיבה בחז”ל - חוויית חירות ממשית.
הדבר יכול לבאר את דברי הרמב”ם (הלכות חמץ ומצה, ז’, ח’) הפוסק ש-
“אימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח”.
השבח שבהסיבה לכל אורך הסעודה מוצא את מקומו רק לאור התחושה שזוהי חוויה של חירות. אם מדובר בדין הלכתי גרידא, מה ערך להסיבה לכל אורך הסעודה?
ר’ חיים מבריסק אף טען שהצורך בכלים נאים שיהיו על שולחנו בערב הפסח (ראו שו”ע או”ח, תע”ב, ב) נובע מדין זה של הסיבה.
בראשונים ובאחרונים ניתן למצוא היבטים נוספים למהותה של ההסיבה בימינו.
דבריהם של בעלי התוספות שהובאו לעיל מצביעים, לכאורה, על כך שאין צורך ב”דרך חירות” בכדי לצאת ידי חובת ההסיבה. החובה של ההסיבה הינה חובה הלכתית, ולא כמו שהיינו יכולים לסבור בטעות. גם “הסיבת הספסל” (כדברי המרדכי, כאן) הינה הסיבה לכל דבר, ויוצאים בה ידי חובה בליל הסדר. בגמרא שהוזכרה לעיל מצוטטים דברי אביי שמספר שכשהיו הוא וחבריו בבית רבם היו מסבים אחד על ברכי השני. הסיבה זו ודאי שאין בה את ההשתרעות המתפנקת על מזרונים וכריות, אלא יש בה קיום הלכתי (מינימלי) של המצווה להסב.
לשון הגמרא בתחילת הסוגיה “מצה צריכה הסיבה, מרור אין צריך הסיבה” נוטה גם היא להבנה זו שזהו דין הלכתי בקיום מצוות המצה, ותו לא.
במדרש “שכל טוב” נמצא כיוון מעט שונה להגדרת הצורך בהסיבה:
“ומצה נמי בליל פסחים כי אכיל לה צריך הסיבה משום פירסומי ניסא”.
לפי דברי ה”שכל טוב”, הרי שההסיבה מטרתה היא “פרסומי ניסא”. נראה שהמובן הפשוט של “פרסומי ניסא” לא מחייב חוויה אותנטית של חירות, ומדובר בעשייה הפגנתית של המצווה, לפרסם את הנס ברבים (ולעצמו).
הטעמת ההסיבה מחדש בימינו על רקע איבוד המשמעות המקורית שלה ניכרת בכך שהיא הופכת להיות אחד מהדברים המעוררים לקושיה את הילדים. במשנה לא מופיעה הקושיה אודות האכילה בהסיבה, וכמו שהסביר הגר”א, הטעם לכך הוא העובדה שנהגו להסב בכל ערב בימי המשנה. רק בתקופות מאוחרות יותר, בהן ההסיבה הפכה להיות נוהג לא מוכר, צורפה השאלה הזו לארבע הקושיות המפורסמות. מהלך זה מתמצה בדבריו של “ערוך השולחן” (או”ח, תע”ב, ג):
“ואדרבא, נלענ”ד דכיוון שמצוה לעשות שינויים בליל זה… כדי שיראו הבנים וישאלו, אין לך שינוי טוב מהסיבה שאין אנו רגילים בזה ועכשיו עושין אותו, וראיה לזה שהרי במשנה בשאלת מה נשתנה לא הוזכרה שאלת ההסיבה ובנוסחא שלנו ישנה והטעם דבזמן המשנה לא היתה שינוי ולא היה לבן מה לשאול על זה אבל עכשיו שואל על השינוי…”.
ערוך השולחן לא מעלים את הפער הריאלי שבין ימי המשנה לימינו. יחד עם זאת, ולאור אופיו הכללי של ליל הסדר שהפך מחוויית חירות אותנטית לטקס מסורתי, ואשר שׂם במרכזו כתמורה לשחרור הפיזי את העומק שבסיפור יציאת מצרים לבנים ולנכדים, הרי שההסיבה מתפקדת כאחד מהשינויים, מהמעשים חסרי הפשר שנועדו להביא את הילד לשאול ולשמוע על יציאת מצרים.
המהר”ל מפראג, בספרו “גבורות ה'” מתמודד עם דברי הראבי”ה באופן שונה:
“ודברי תמיה הן דמה בכך שאין מיסב כל השנה ואין מראה חירות בעצמו, בליל הזה מחויב להראות עצמו כאלו בן חורין ולפיכך צריך להסב אף על גב שכל השנה אינו מיסב ואינו מראה חירות, בלילה הזה חייב”.
נראה כי המהר”ל מגדיר את החירות לא במובן הממשי ולא מתוך בחינת ההקשר של המעשה היומיומי והטבעי. אין להימנע מהסיבה רק בגלל שההווה שלנו הינו חסר חוויית חירות כשל המשנה. במובן מסוים, דווקא הדבר הזה נותן להסיבה של ליל הסדר את תוקפה - מה בכך שכל השנה אינך חווה חירות? ליל הסדר מאפשר ליהודי לחרוג מהיומיום הסתמי וחסר הפשר ולהעניק לעצמו ולמשפחתו חוויה של חירות אמיתית. חירות זו נובעת מהיכולת לדלג מעבר למציאות הקונקרטית ולעצב אותה על פי דגם ההלכה, מתוך עמדה משוחררת ממשמעות אנושית מובנת מאליה.
נמצאנו למדים כי חוויית ההסיבה כמה פנים לה. ההסיבה המשנאית היא ביטוי אמין לאכילה של בני המעמד הגבוה, היא מבוצעת על מיטות וכסתות, והיא האופן המובן מאליו של הסעודה החגיגית. ההסיבה בימינו יכולה להתפרש כך, ואז היא מחייבת שולחן נאה, כלים נאים, מאכלים מעודנים, כורסאות מרופדות וכו’. בימינו ניתן לטעון כי המובן הראשוני של ההסיבה איבד את משמעותו, ובתמורה עמדנו על ארבעה כיווני חשיבה -
– ההסיבה הינה פרט הלכתי ותו לא. אין לחפש חוויית חירות בהסיבה, אלא לחוש שיוצאים ידי חובת הסיבה.
– ההסיבה בימינו אכן מהווה מעשה לא טבעי, שעובדת היותו חריג מטרתה לפרסם את הנס של יציאת מצרים.
– ההסיבה בימינו חייבת להיות מעשה לא שגרתי כי מטרתה היא לעורר את הילדים לשאול ולתמוה על מנהגי הסדר, בכדי לקיים את צורת הסיפור של יציאת מצרים - ע”י שאלה ותשובה.
– ההסיבה מהווה מעשה לא שגרתי, אך עדין נשמרת בכך דרך החירות, לאור העובדה שההלכה מחייבת את ההסיבה. החירות הממשית של ימי המשנה מעוצבת מחדש ותוכנה המודרני משמעו היכולת לחרוג מהעולם הזה, האפור והסתמי. עצם עשיית המעשה הדתי מתפרשת כמרד בבנאליות החילונית, ובכך מתמצה עניין החירות של ההסיבה וליל הסדר.
[1] מקורות שכן מנוסחים כך הם המשנה בכתובות, ד’, ד’ בדעת רבי יהודה: “אפילו עני שבישראל לא יפחות משני חלילים ומקוננת”. ראו גם בברייתא במו”ק, כ”א: “אבל, שלושה ימים ראשונים אסור במלאכה, אפילו עני המתפרנס מהצדקה”.
