אברהם אבינו נע ונד, ממקום למקום, לאורכה ולרוחבה של הארץ. האם זו גזרה, ברית הגורל שנגזרה על היהודי או שמא אפשר לראות פה תנועה אחרת? מסע, נדידה, בין יורם טהרלב והשפת אמת.
ש
ש
בקיץ האחרון נכנסנו (בהרכב משפחתי מורחב) למתחם של משחקים בחול, שכלל גם שולחן של חול קינטי. למי שלא מכיר, מדובר בתערובת של 98% חול טבעי ו2% של פולימר כלשהו, שהופך את החול לדינמי, פושט צורה ולובש צורה, לא מתייבש ולא מלכלך. אטרקציה של ממש.
אבל לפני שנחפור בחול הקינטי, כמה מילים על אברהם אבינו.
עלייתו ההירואית של אברהם אבינו לארץ כנען, תוך עזיבת ארצו, מולדתו ובית אביו מבטאת את עצמת אמונתו, את נחישותו ודבקותו בצו ה’, וגם את בדידותו והיותו ‘אברהם העברי - שכל העולם בעבר אחד והוא בעבר אחר’.
אך עיון בפרשת ‘לך לך’ מלמד אותנו משהו נוסף על אברהם מעבר לכל אלו.
אברהם הוא המהלך וה’נוסע המתמיד’. עוד בסוף פרשת נח, עם אביו ומשפחתו הוא יוצא ללכת ארצה כנען, ובפרשתנו הולך ובא ‘ארצה כנען’. אח”כ הוא ‘עובר בארץ’ עד מקום שכם, ומשם ‘מעתיק את מקומו’ להר - באזור בית אל והעי. ואח”כ - ‘וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה’.
בעקבות הרעב הוא יורד מצרימה, ומשם הוא עולה הנגבה. התורה לא מתארת בפשטות שהוא שב למקומו הקודם, אלא ‘וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה’. וילך למסעיו. הולך ונוסע.
לאחר ההיפרדות מלוט הדברים מקבלים גוון נוסף, פן של ציווי והדרכה מאת הקב”ה: ‘קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה’.
ואכן, אברהם ‘מאהיל’, כלומר הופך להיות ‘יושב אוהלים’ ונווד (וכך בפירוש ברד”ק: העתיק משם אהלו ונטה אהלו ממקום למקום), עד שבא וישב באלוני ממרא.
גם בברית בין הבתרים, כאשר אברהם מתנה את בדידותו בפני הקב”ה, הוא משתמש באותו הפועל - “מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי”, ולקראת סיום פרשתנו, על סף ברית המילה גם כן מופיעה ההנחיה האלוקית - ‘הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים’.
בפרשה הבאה, אחרי מהפכת סדום ועמורה אברהם נוסע הנגבה, ומתגורר בגרר ימים רבים, ומשם הוא יוצא ונענה לצו החדש של ‘לך לך’, לארץ המוריה, ‘וילכו שניהם יחדיו’. מעקדת בנו הוא שב לבאר שבע, ואח”כ בא לקרית ארבע לספוד לשרה ולבכותה.
קיצורו של דבר, אברהם נקרא ללכת, להתהלך בארץ, להתהלך לפני ה’, והוא אכן הולך ונוסע, מאהיל ומעתיק, הולך ובא.
בצעירותי, צפיתי במדרשת עפרה במיצג שחקוק בזכרוני כמתאר את ההוויה היהודית כהוויה של נדודים ומאבק. היהודי הנודד תמיד הולך, תמיד בורח, תמיד מצפה למכה או לצו הגירוש שיגיע. וכמובן ‘בכל זאת שמך לא שכחנו’ - תמיד מאמין שעוד יבוא הטוב, שישוב לארצו, שתיראה היבשה.
את המיצג ליווה שירם של יורם טהרלב ומשה וילנסקי ‘להיות יהודי’, בביצוע להקת גייסות השריון (ניתן לשמוע בביצוע מיושן ובעל נופך נוסטלגי כאן. יודעי דבר אמרו לי שהסולנית היא עירית בולקא, שלימים חזרה בתשובה והפסיקה לשיר בפני גברים…)
להתחיל מארם נהריים
לעבור בכבשן האש
ולצאת למסע הנצח
עם מים ולחם יבש.
לעקוד את הבן, את הילד,
כמו לגדוע תקווה אחרונה
ולשלוח אליו מאכלת
שנה אחרי שנה.
ולשמוע מגבוה
את הקול ההולך:
לך לך, לך!
לך לך, לך!
אתה האחר,
אתה היחידי
לך לך!
“לך לך” פירושו להיות יהודי.
לרדת מפה למצרים
ולצאת ממצרים לפה
בלי לדעת אם בירושלים
יבוא המסע אל סופו.
להיות גם נגיד וגם מלך
ושר בחצרות ספרד
אך תמיד להרגיש מאכלת
מונחת עלי צווארך.
ולשמוע מגבוה…
תמיד לחכות שיגיע
הקול שיקרא גם לך
לדעת כי בית אביך
לעד לא יהיה ביתך.
ולנוע מארץ לארץ
אך לשאת כחותם ושבועה
את זכר אותה הארץ
אשר עמודיה שבעה.
ולשמוע מגבוה…
טהרלב מפנים היטב את ה’הליכה’ כבריחה, כחוסר יכולת להישאר במקום אחד מחמת המציק, כביטוי לספק האינסופי האם גם בירושלים יסתיים המסע (כנראה שלא).
אך ה’שפת אמת’ כרך את התנועה הבלתי פוסקת של אברהם אבינו להיותו איש ‘מידת החסד’, וצובע את ההליכה הזו בגוונים אחרים. “כי מדת החסד הוא צריך להתפשט ביותר”, להבדיל ממידת הדין שעניינה להעלות, להניף ולהרים את הדברים לשורשם.
ההליכה איננה כי מכריחים אותי, איננה כי רודפים אותי, ואפילו איננה כי אני רוצה להגיע למקום מסויים ואחר. ההליכה היא ההתפשטות למרחב האינסופי. החופש לזוז, הערך שמתוסף לי במקום החדש. תנועה של חסד היא תנועה שלא תוחמת את עצמה, לא מגדרת ומגדירה, לא חוסמת ונועלת.
במובן הזה, אברהם אבינו חי בדוגמת ה’חול הקינטי’. הוא דינמי, הוא מתפשט, זורם, משתנה, לא מתייבש ולא מלכלך.
אברהם אבינו, איש החסד, נע והולך ממקום למקום – ואם לשוב ל’שפת אמת’, התנועה הזו היא התנועה המתאימה יותר לעולם שלנו.
אמנם בעולם העתידי, יצחק ומידת הדין ישלטו בכיפה. העולה התמימה, הקדוש מרחם, ראשון הנימולים לשמונה, הוא זה ש’יעלה לנו השמימה’, וימתיק את הדינים בשרשם. אך בעולמנו שלנו, כותב ה’שפת אמת’, אנחנו במצב של ‘עולם חסד יבנה’, וזקוקים לאברהם ומידתו שמתפשטת עד סוף כל הדרגות, כדי להושיענו.
יצחק הוא אדון ‘עולם הקודש’. הקודש ההיררכי, המעוגן במקומות הקדושים, המחייב מדרגות ומעליות מקומה לקומה, עד לשמים.
אך אברהם הוא אבי ‘עולם החול (הקינטי)’, העולם הזה, עולם שבו יש לנוע וללכת, להעתיק ולנסוע, להתפשט ולהתחדש, לצאת ולבוא, להתהלך בארץ לארכה ולרחבה, להתהלך לפני ה’ ולהיות תמים.
