צחוק

שש

ש

חלק א’:  יצחק צוחק, ישמעאל מצחק, דוד המלך בדחנא דמלכא

א. צחוק אלילי - הומור יהודי

נפתח את דברינו בניתוח מדרש:

צחוק עשה לי אלוקים[1] - וכי הקב”ה בורא את הצחוק, והלא הצחוק מגונה, אלא אמרה שרה, כל זמן שלא נתעברתי הייתי רואה ישמעאל מצחק בעבודה זרה והיה ליבי כואב, וכיון שנולד לי בן זה, שמח ליבי מפני שהוא עתיד לבטל צחוקו של ישמעאל…[2]

הצחוק של יצחק מבטל את הצחוק של ישמעאל. צחוקו של ישמעאל הוא עבודה זרה. זהו צחוק פרוע, סדיסטי, המתלווה להתפרקות דיוניסית, אלימה ומנוכרת.[3] העבודה הזרה הייתה רוויה בפראות דתית ואף בפולחנים של רצח.[4]

כנגדו, הצחוק של יצחק הוא ההיפוך הגמור. הוא חושף את עומק העצמי, משחרר אדם ממסכות מלאכותיות, מהקשרים ודימויים. הצחוק של יצחק הוא הצחוק היהודי הנובע מלב טוב, ומבטא כמיהה למחוזות הסתומים הלא פתורים. יש בצחוק זה זחיחות דעת פורימית, שעשוי להיות מבוא להארות גבוהות, שדרך כובד הראש והרצינות הרגילה קשה לזכות להם.

דמותו של יצחק בהקשר של הצחוק האירוני, נידונה בהרחבה בכתבי חסידות. בכך עוסק רובו של מאמר זה. נפתח בתורות של ר’ נחמן ושל אדמוה”ז, הקושרות את הצחוק לרעיון החסידי של ‘ביטול היש’.

ב. צחוק, ביטול היש - ר’ נחמן ואדמוה”ז

החסידות מלמדת שהדרך לגילוי נוכחותו יתברך בעולמות הינה ע”י ביטול היש. היש באשר הוא יש, הוא עיוות של נוכחותו יתברך, הוא ‘מיסוך’ שאינו מאפשר את ההשגה הנכספת של הארת פנים בפנים. ‘הינו במה שאינו’ לימד סארטר. התנועה הנפשית של אישור היש תוך כדי שלילתו, היא הדרך של האירוניקנים כמו קירקגור, מחד, ושל אדמור”י החסידות מאידך. חטא אדם הראשון מתפרש בחסידות כיצירת השניות של הסובייקט שאינו אחד עם עצמו. לעולם נשמר הפער בין פנים וחוץ ובין סובייקט לאובייקט.

בחסידות חב”ד וכן אצל ר’ נחמן מברסלב מלמדים את דרך ‘ביטול היש’ החסידי ע”י הצחוק האירוני. לדעתם, ה’פוזה’ של העולם אינה אלא בדיחה, והיכולת של האדם להכיר בכך, עשויה לשחרר אותו מהרמייה העצמית ולזכותו בהארה, בייחוד. לנגד עיניו של אדמוה”ז עמדה דמותו של יצחק, האחוזה במשנתו בצחוק הפורימי; דווקא יצחק בעל הייסורים הנעקד למען שמו יתברך, שהוא מידת היראה - פחד יצחק, זוכה לא רק לצחוק אלא גם לתענוג. לעומתו, ר’ נחמן מלמד על הצחוק והבדיחה בהקשר לדמותו של דוד המלך, שמכונה בזוה”ק ‘בדחנא דמלכא’. נפתח בתורה של ר’ נחמן:[5]

ג. ר’ נחמן - צחוק, שמחה, בדיחותא

מה שהעולם רחוקים מה’ יתברך ואינם מתקרבים אליו יתברך, הוא רק מחמת שאין להם ישוב הדעת, ואינם מיישבים עצמן. והעיקר להשתדל ליישב עצמו היטב, מה התכלית מכל התאוות ומכל עניני העולם הזה, הן תאוות הנכנסות לגוף, הן תאוות שחוץ לגוף כגון כבוד, ואז בודאי ישוב אל ה’.

…וזה בחינת ‘בדיחא דעתיה’ שהוא דבר גדול, דהיינו שמקשר השמחה למוחו ודעתו, ואזי המוח משוחרר, ויש לו ישוב הדעת כנ”ל, וגם למעלה נעשה מזה יחוד גדול ע”י בדיחא דעתיה.

ר’ נחמן נאבק כל ימיו בעצבות ובמרה שחורה, שבהם ראה שורש כל רע. ‘העצבות אינה עבירה’ - לימד ר’ אהרן הגדול מקרלין - ‘אבל אין לשער לכמה עבירות נופלים בעצבות’. התיקון הוא בשמחה, אלא ששמחה אינה עניין פשוט כלל ועיקר[6]. יש צורך ברמה רוחנית גבוהה כדי לזכות לשמחה אמיתית. אדם השקוע בעצבות, אינו רואה את המציאות אלא את עצמו, באותה המידה שזחוח הדעת, השיכור קל הדעת, אינו מבין כלל את מצבו. השמחה היא הארה גבוהה של ה’מוחין’, שר’ נחמן מכנה אותה כיכולת ‘להנהיג את המוח כרצונו’. מקורה של השמחה שבאמצעותה חושף האדם את עומק היראה, ה’כובד’ של החיים - היא בהארת הדעת, ולא בסתם מצב רוח טוב, שכן השמחה היא ויתור על ה’פוזה’ הרצינית, הרצינית מדי, לרוב. רק אדם שאינו לוקח את עצמו ברצינות מרובה מדי, עשוי להיחלץ מעצמו ולגלות בעצמו - ‘עצמו’ הרבה יותר משמעותי ונוכחי.

‘ביטול היש’ מופנה קודם כל כלפי האדם עצמו. אלא שיש להבהיר שאין הכוונה שאדם יפתֵח זלזול וחוסר החשבה של דמותו; אדרבה, דווקא מתוך עמדה מחויכת של אדם לעצמו, הוא עשוי להגיע לפשיטות.

כך דרש ר’ שלמה קרליבך[7]:

מה ההבדל בין שמחה לצחוק? צחוק פירושו שמחה אינסופית, אני לא יכול להפסיק להיות שמח. אם זו שאלה של חיים ומוות אני לא שמח, אני צוחק. אם דנים מישהו למוות ומודיעים לו שיש לו חנינה, האם הוא שמח? הוא לא יכול להאמין. אם ח”ו מישהו טובע, וממש בשניה האחרונה של חייו אני מוציא אותו, האם הוא אומר: ‘אה, עשית אותי כל כך שמח שהצלת לי את החיים’?? זו לא שאלה של שמחה, זה הרבה יותר עמוק. כשמשיח יגיע כתוב: ‘אז ימלא שחוק פינו…’ …עד שמשיח בא אנחנו חושבים שזה עניין של שמחה, אבל כשמשיח בא ‘אז ימלא שחוק פינו’. אני מבין שזו לא שאלה של שמחה. אני ממש לא יודע איך הסתדרתי, זאת הייתה ממש שאלה של חיים או מוות.

ד. קאטאוויש - הארת פנים בפנים: מעשה ממלך עניו

הסיפור הקאלסי של ר’ נחמן על הצחוק המזכה בהארת פנים בפנים, הוא מעשה ממלך עניו. ר’ נחמן ייחס חשיבות עצומה לסיפורי המעשיות שלו[8] ואף ביאר בכמה מקומות שיש הארות כה גבוהות עד כדי כך שאין כל אפשרות להתבונן בהם אלא באמצעות הסיפור.

מעשה במלך אחד והיה לו חכם.

אמר המלך לחכם: באשר שיש מלך שחותם עצמו שהוא גיבור, גדול ואיש אמת ועניו; והנה גיבור אני יודע שהוא גיבור… אך מה שחותם עצמו ‘איש אמת ועניו’, זה איני יודע.

ואני רוצה שתביא אלי הפארטראט [דיוקן] של אותו המלך, כי יש למלך כל הפארטראטין של כל המלכים, והפארטראט שלו לא נמצא אצל שום מלך כי הוא נסתר מבני אדם, כי הוא יושב תחת כילה, והוא רחוק מבני מדינתו.

הלך החכם אל המדינה. אמר החכם בדעתו, שצריך לו לידע מהות המדינה.

ועל ידי מה ידע מהות המדינה?

ע”י ה’קאטאוויש’ של המדינה, היינו ענייני צחוק שקורין ‘קאטאוויש’. כי כשצריכין לידע דבר, צריכין לידע הקאטאוויש של אותו הדבר.

כי יש כמה מיני קאטאוויש: יש אחד שמכוון באמת להזיק לחבירו בדבריו, וכשחבירו מקפיד עליו, אומר לו: אני מצחק… וכן יש אחד שמתכוון בדרך צחוק, ואעפ”כ חבירו ניזוק ע”י דבריו. וכן יש כמה מיני קאטאוויש.

ויש בכל המדינות מדינה שכוללת כל המדינות, ובאותה המדינה יש עיר אחת שכוללת כל העיירות… בית אחד שכולל כל הבתים… ושם יש אדם אחד שכלול מכל הבית… העיירות… המדינות… ושם יש אחד שעושה כל הליצנות והקאטאוויש של המדינה.

ולקח החכם עימו ממון רב והלך לשם, וראה שעושים כמה מיני ליצנות וצחוק, והבין בקאטאוויש שהמדינה כולה מלאה שקרים מתחילה ועד סוף, כי ראה שעושין צחוק, איך מאנים ומטעים בני אדם במו”מ… עד שבא אל המלך בעצמו…

פרשני ברסלב לדורותיהם פירשו בצדק שר’ נחמן מדבר בכל דיבוריו ומשליו על עצמו. הוא ראה את עצמו ללא ספק כאדם היחיד שרואה את המציאות פנים בפנים, בניגוד לשאר בני האדם השקועים בהזיות שקריות. הפתרונות שלו להישרדות בעולם שקרי ומתעתע, משתנים לפי הסיפורים. למשל, ב’מעשה מתבואה משוגעת’, הוא מלמד שחייבים להשתגע עם כולם, רק שצריך לעשות סימן על המצח כדי לזכור שאתה משוגע.

ב’מעשה ממלך עניו’ הנ”ל, מתאר ר’ נחמן את הסתר הפנים של העולם; המלך המסתתר מאחרי וילון הוא הקב”ה, המסתיר את עצמו ואת נוכחותו מהעולם. מדינת השקרים היא העולם הזה, והאדם שכולל כל הצחוק של כל המציאות הוא ר’ נחמן בעצמו. ה’קאטאוויש’ היינו ענייני הצחוק שיש בכל דבר, מסמנים את העיקרון שלפיו, בכדי להכיר את המציאות צריך לחייך אליה באירוניה, ורק באמצעותה ניתן להשתחרר מהשקרים ולא רק להתעמת איתם בלא כל יכולת להיחלץ מהם.

ולהמחשה: בני אדם מצליחים לפגוש באמת זה את זה רק במצב של צחוק ושל הומור מבודח. הצחוק מעומק הבטן מסלק תדמיות וזיופים. כל שניים, ובכלל זה בני זוג, הנפגשים בדרך של היכרות מלאכותית ורצינית, ייחשפו זה לזה באופן בלתי אמצעי רק ברגע שיצחקו זה עם זה, ואף זה על זה, בכל כוחם מעומק הבטן, מעמדה של טוב לב  רב חן.

דוגמא נוספת: אבלות וזיכרון נפטר. פעמים קורה שאב שכול נזכר בהלצה האחרונה ששמע מבנו לפני שנפל, ובעת שמספר אותה למנחמיו נוצר פרץ צחוק כללי רב עוצמה ומיד לאחריו בוקע מכולם בכי קורע לב. דווקא המצב המבודח בלב טוב, עשוי להפגיש את האדם עם מעמקיו הפנימיים, עם הממשות של הקיום כפי שהוא בלא מחיצות ומסכים, ‘פנים בפנים’. הבעש”ט לימד שחסיד אמיתי הוא כמו תינוק שבוכה וצוחק באותו זמן.

ו. הצחוק החבד”י ומסירות נפש[9]

אם ר’ נחמן מדבר על צחוק כבא מ’מילי דשטותא’, הרי שהאדמו”ר הזקן מדבר עליו כבא ממקום התענוג שבנפש, מהמקום הגבוה ביותר בנפש - מקום שאף האדם עצמו אינו מודע לו ואינו יכול כלל לזהותו. נצטט משפטים ספורים מתוך הספר “תורה אור” של אדמו”ר הזקן:

כי הנה יצחק הוא לשון צחוק ותענוג, והוא גילוי תענוג העליון לצדיקים לעתיד לבוא, כמו שכתוב “לוויתן זה יצרת לשחק בו”… והעניין, “כי שמש ומגן ה’ אלוקים”. ששם ‘אלוקים’ הוא המגן ונרתק על שם הוי’ה, המהווה מאין ליש… וכמשל אור וזיו השמש המאיר דרך מסך ופרגוד… ומחמת נרתק ומגן זה נעשו הנבראים בחינת יש ודבר נפרד… ועל כן ירדה הנשמה למטה לעבוד ולתקן את בחינת החושך וההסתר… והוא ע”י ביטול היש לאין… והיינו ע”י מסירות נפש בתפילה וע”י תורה ומצוות. וזהו “צחוק עשה לי אלוקים”, שעיקר הצחוק ותענוג העליון נמשך ע”י שם אלוקים, כמשל הצחוק שעושים השרים שהוא מדבר חדש, כמו מלחמת הארי עם חיה אחרת שמההתחדשות נמשך הצחוק והתענוג, כך בחינת ביטול היש…[10]

כך למדתי מהרב שג”ר: לדברי אדמו”ר הזקן אין לבריאה ממשות אונטית כשלעצמה. שרויה היא בשורשה במקורה עליון, האינסוף ב”ה, ושֵם הוי’ה מחיה אותה תמיד. רק שם אלוקים מסתיר אמת אונטולוגית זו, והוא מקור ההסתר והבערות שבעטיים תופסים אנו את עצמנו כישות עצמאית. על הנברא מוטל התפקיד של השבת היש לאין, היינו השבת העולם למצבו המקורי שבו אין הסתר, החצנה וניכור כל שהם. אזי שוב תהיה הבריאה והאדם שבתוכה שרויים בפנימיות האלוקית הטהורה, החופשית והאין-סופית. תהליך זה של התמוססות היש באין, הוא מסירות הנפש בעבודת התורה ומצוות, שהרי בהתמוססות זו מוותר האדם על האגו האגוצנטרי שלו לטובת מודעות גבוהה ואין-סופית. הוא מת בכמיהתו לאלוקים; אך כמיהה זו הינה שורש הצחוק והתענוג. כמו באירוע קומי שבו דבר המעמיד פנים רציניות או חשובות מתגלה במלא אפסותו, כך גם ביטול היש מגלה את היש בפניו המגוחכות, מגלה את היש כבדיחה - מכאן הצחוק, אך גם התענוג. הצחוק מסומל דווקא בדמותו של יצחק, המתוארת בספרי קבלה כמסמנת דווקא את הפחד ואת ספירת הגבורה. יצחק הוא הנעקד על גבי המזבח כדי למות על פי הציווי האלוקי. יצחק - בעל הייסורים - הוא האדם הצוחק. יש הרבה מן המשותף בין מסירות-נפש לתענוג, ההולכים יחד שלובי זרוע בנקודה זו של ביטול היש.

ש

ש

ש

ש

ש

[1] בראשית כא, ו.

[2] מדרש הביאור [מובא בתו”ש בראשית כא אות לח].

[3] שיחזור אקטואלי של הפראות האלילית קיים לטעמי באווירה בדיסקוטקים ובמסיבות סמים. הצחוק וקלילות דעת, המוזיקה החושנית והפרועה, העליצות המנוכרת והאלימה, כל אלו יותר ממזכירים את אותה פראות קמאית.

[4] בתנ”ך מופיע הצחוק בהקשר של ע”ז [כך בעגל: ‘וישכימו ממחרת, ויעלו עולות ויגישו שלמים, וישב העם לאכול ושתֹה ויקומו לצחק’ - שמות לא, ו], גילוי עריות [בהקשר של יוסף ואשת פוטיפר: ‘ותקרא לאנשי ביתה, ותאמר להם לאמר, ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו, בא אלי לשכב עימי ואקרא בקול גדול’ - בראשית לט, יד], ושפיכות דמים [בהקשר של מאבק דוד ושאול: ‘ויאמר אבנר אל יואב, יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו… ויחזיקו איש בראש רעהו וחרבו בצד רעהו ויפלו יחדיו…’  - שמ”ב, ב, יד-טז].

[5] ליקוטי מוהר”ן תנינא, י.

[6] ההוראה של המילה ‘שמחה’ במחוזותינו כביטוי לזחיחות דעת קלילה [‘שמחם’], הוא מוטעה. השמחה האמיתית נובעת מעומק הסבל והלב הנשבר.

[7] ‘גוט פורים’ - דרשות על מגילת אסתר.

[8] ראה עמוד שיעורי הרב שג”ר לסיפורי המעשיות, באתר ישיבת שיח יצחק

[9] דברים של הרב שג”ר, בתוך: פור הוא הגורל - דרשות לפורים, הוצאת ישיבת שיח, עמ’ 86.

[10] תו”א י”ז, ב’ - י”ח, א’, עיין שם.