צמרת גשומת עפעפיים

כ

כ

עולמות נפגשים. גם בני אדם פוגשים זה את זה. לעתים חולפים זה על פני זה, לעתים משוחחים. במקרים מיוחדים מתוועדים ממש, מתייחדים, נוגעים זה בזה.

אגב העיון בסוגיית האכילה בערב יום הכיפורים, נפגשו שני טקסטים, סיפור ושיר, למפגש שעבורי היה מיוחד ומשמעותי, מפגש שטרם מיציתי את תוכנו, אבל האור שלו כבר מרחף בחלל שבו אני נמצא.

הסיפור על רב רחומי ואשתו מוכר מאוד, אולי מוכר מדי לחלק מהקוראים. ניתוחים שלו נמצאים במאמרים, ספרים ואפילו נכתבה עליו מחצית מעבודת תזה. אין בכוונתי לנתח את מלוא המשמעויות שלו, ואף לא לעסוק בקשר שלו לסוגיה בכתובות ולמצוות עונה, אך קווים ראשוניים אשרטט כאן, בכדי להכין את הקרקע למפגש המדובר:

… כי הא דרב רחומי הוה שכיח

קמיה דרבא במחוזא,

הוה רגיל דהוה אתי לביתיה

כל מעלי יומא דכיפורי.

יומא חד משכתיה שמעתא,

הוה מסכיא דביתהו

השתא אתי השתא אתי,

לא אתא,

חלש דעתה אחית דמעתא מעינה,

הוה יתיב באיגרא, אפחית איגרא מתותיה ונח נפשיה

(בבלי, כתובות, ס”ב:)

קצרנותו של המספר מטעינה כל מילה ומילה בסיפור מופלא זה.

שמו של רב רחומי - רב אהוב, בולט לעין. הגעתו לביתו פעם בשנה, דווקא בערב יום הכיפורים, איננה דבר של מה בכך. ייתכן והתזמון קשור לצורך להיכנס ליום הקדוש מתוך בקשת סליחה מביתו על העדרותו. ייתכן ויש כאן שימור של היותו של יום הכיפורים יום טוב שלא היו ימים טובים לישראל כמוהו וכחמישה עשר באב, שבהם בנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים. יחד עם זאת, נראה כי אין זה יום מתאים במיוחד לפיתוח הזוגיות - אחרי ככלות הכל תשמיש המיטה נאסר, ובכלל - עוד מעט יצא מביתו וילך להיות אחד מהעצים ביער המתפללים בבית הכנסת.

ביום שבו משכתו שמועתו [1] אשתו צופה (בחלון?) ואומרת “עכשיו בא, עכשיו בא”. חזרה זו על צמד מילים בסיפור שכל אורכו הוא כ-40 מילים מדגישה את ציפייתה, את תקוותה ואת מפח הנפש מהאיחור של הרב הנמשך לשמועתו ולא לציפיית אשתו. ישיבתו על הגג מנוגדת לירידת הדמעה מעיניה, ונפילתו, המביאה את נפשו אל מנוחתה האחרונה, היא התוצר המיידי של החמצת השעה.

הסיפור מעורר רגשות שונים - השתתפות בצער האישה המצפה בכליון עיניה לאהובה המאחר, ניכור מהרב שאינו רגיש דיו למצוקת האישה, ייתכן ואף הפנמה של מערכת היחסים שבין לימוד התורה לבין החיים המשפחתיים, ואולי אולי ביקורת על חולשתה של האישה שמביאה למותו והתאלמנותה בטרם עת.

כך או כך, קריאת הסיפור על רקע ערב יום הכיפורים, על רקע מותה של השנה, על רקע הלב והמעיין שלא נפגשים לעולם, מאפשרת לראות אותו כמשל, ונמשלו מפתיע.

האדם עסוק ורגיל כל השנה בדברים הנראים לו חשובים. הוא נמשך אליהם, וחוזר לביתו, לעצמו, לנשמתו, רק פעם בשנה, בערב יום הכיפורים. הימשכותו אחרי הרגילות, כמו במעשה מאבידת בת מלך, מחוללת קטסטרופה בעולם. השכינה המחכה לו בכל יום שיבוא מצטערת, בוכה וממיתתו.

עוד זה מדבר וזה בא. ר’ נתן (לא מנמירוב, מתל אביב), כתב את אחד השירים החשובים לי ביותר:

עוד חוזר הניגון,

שזנחת לשוא

והדרך עודנה נפקחת לאורך

וענן בשמיו ואילן בגשמיו

מצפים עוד לך, עובר אורח

והרוח תקום, ובטיסת נדנדות

יעברו הברקים מעליך

וכבשה ואיילת תהיינה עדות

שלטפת אותן והוספת לכת

שידיך ריקות

ועירך רחוקה

ולא פעם סגדת אפיים

לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה

וצמרת גשומת עפעפיים.

גם שיר זה זכה לפרשנויות רבות מספור, וגם כאן אינני מתכוון לנתחו כולו, אלא להביאו לידי מפגש עם בעל הסוגיא בכתובות ס”ב:

הניגון, שהוא שירת נפשו של האדם (הניגון החסידי, יש אומרים), עוד חוזר. השיר יסתיים, האדם יזנח אותו (לשווא), אך הוא עוד ישוב. הדרך נפקחת לאורך, ועוד מחכים לו. הידיים ישארו ריקות, העיר לעולם תהיה רחוקה, הברקים מעליך ואתה מוסיף ללכת. זהו ההלך האלתרמני - “להביט לא אחדל, ולנשום לא אחדל, ואמות ואוסיף ללכת”. ההליכה היא החיים שמעבר לחיים. היא הדבר.

אך להליכה הזו יש מחיר. אצל אלתרמן אין יכולת להגיע למפגש, בוודאי לא בחיים. “יום אחד אפול עוד פצוע ראש לקטוף את חיוכנו זה מבין המרכבות”. מה שכן מתאפשר בשיר הזה הוא ליטוף, מגע עדין וחם בצמר הכבשה ורוך האיילה, החלקת היד שאיננה אוחזת. ליטוף זה הוא הקשר שנוצר להלך עם סביבתו, חוויה של אינטימיות רגעית, מטי ולא מטי, ללכת בלי ולזכור שהרגשת עם. ובנוסף, לסיום, לא פעם, סגידה אפיים. זו כבר אינה הליכה, זה אינו ליטוף, זו נפילה (תפילה?) על הפנים, עבודה, כמעט זרה, לדרך ההולכים אל העיר הרחוקה. לחורשה, לאישה, לצמרת.

וכמו הברקים שבשיר פתאום ראיתי את רבינא ורב אשי פוגשים את אלתרמן, ואת הבבלי כתובות ס”ב ע”ב מתוודע לכוכבים בחוץ. אשת רב רחומי מצפה לו כמו הענן והשמים, הניגון (“אני אוהב להיות בבית”) נזנח על ידו, לשווא, אך חוזר מדי שנה בשנה בערב יום הכיפורים. הדרך ארוכה, העיר רחוקה, והברקים שיוצרים אימה וטרגיות מהווים רקע לסוף הקרב. ירידת הדמעה וצניחתו של רב רחומי מהגג מלטפות את טיסת הנדנדות (רד עלה, עלה ורד).

אך כמו בכל מפגש טוב, אין התלכדות והתאיינות של זה בזה. רק מגע, וריקוד.

ההלך האלתרמני חוטא בכך שהוא עוצר מדי פעם, מועד, נופל וסוגד לעולם הזה. לעולם הממשי, הירוק, הנשי. חייו הם בדרך, בתנועה אל, במסע לעבר האינסוף.

הסיפור על רב רחומי מציג חטא הפוך - רב רחומי נמשך אחר שמועתו, נכבש בקסם הבדידות והלימוד על הגג, ונופל בנקודה הזו בדיוק - בחוסר הליטוף שלו את אשתו, את העולם האנושי שמסביבו.

גם קריאת הסיפור בכתובות כמשל מראה כי האדם המחמיץ את השעה עושה זאת בגלל הימשכותו אחרי ההרגל, ומתוך חוסר תשומת לב לדבר החשוב באמת. הניגון לא נמצא, אם כך, ברגילותו ללכת, אל אי שם מתחת לגשר, אלא דווקא בביתו, בתוכו פנימה.

המרחק בין הסיפור והשיר מתמצה ביחס לבכי.

דמעתה של אשת רב רחומי היא ביטוי האנושיות שלה, זו שנזנחה ע”י הרב, והיא המביאה את העונש עליו.

אצל אלתרמן הסיום הוא ב”צמרת גשומת עפעפיים” - ומהם עפעפיים גשומים אם לא דמעות?

הסגידה לעולם הזה, העוצרת את ההלך בדרכו היא סגידה לקונקרטי. הקונקרטי הוא הצומח, האישה, הצחוק והבכי.

האם הדמעות שהן הביטוי לאנושיות מהוות אל זר שיש להתחמק ממנו, ולהימנע מנפילה לרגליו? האם הן הביטוי האותנטי למה שעושה את האדם לאדם, ואל לנו להתכחש להן?

בערב יום הכיפורים, ברגעים של פרידה מהשנה שחלפה, ברגעים של חסד, של מגע ממשי בעצמנו, אנסה להבחין בין הפעמים שסגדתי אפיים לעולם הזה ובכך החמצתי עולמות אינסוף, לבין הפעמים שהמשכתי לשמוע את עצמי, ולא שעיתי למבט האחר, המצפה להגעתי לבית. בין המקרים בהם חזר הניגון והפיח בי רוח של הליכה לעבר הבלתי מושג, לבין המקרים שליטפתי ומחיתי דמעה מלחי קרובה, שנפגשנו.

ע

[1] ניתן להתלבט האם מדובר בערב יום הכיפורים, בו הוא אמור לחזור לביתו, או שמדובר בסתם יום של חול. אם אין זה ערב יום הכיפורים, הרי שעוצמת הסיפור חזקה עוד יותר - ציפיית האישה היא לחזרתו בכל יום, ואף על פי שיתמהמה. עצם העובדה שהוא נמשך אחר שמועתו, בעוד היא מצפה לו, גם אם לא היה תיאורטית סיכוי שהוא יגיע, מספיקה כדי לחתום את הסיפור באופן שבו הוא מסתיים.