עיון יסודי בזיקות שבין תורתו של הרב דרייפוס לבין שיטת ‘החשיבה ההכרתית’ של ימימה אביטל ז”ל.
ע
ע
מבוא
הרבה מדברים היום על שיטת ‘ימימה’ או על ‘חשיבה הכרתית’. באחד מהכנסים שארגנה ישיבת ‘שיח יצחק’ לזכרו של הרב שג”ר, פגשתי אדם המקורב לרב דרייפוס, שהוא גם תלמיד בקבוצת ‘חשיבה הכרתית’ בירושלים. כאשר דיברנו וגילנו ששנינו תלמידי ‘חשיבה הכרתית’, עמדנו על כך שיש דמיון גדול בין הדברים של הרב דרייפוס לבין התובנות אליהן מכוונים לימודי ‘חשיבה הכרתית’. באחת מפגישותיי עם הרב דרייפוס שאלתי אותו האם הכיר את ימימה אביטל או התנסה בלימודי ‘חשיבה הכרתית’, תשובתו הייתה שלילית.
השאלה כיצד שני אנשים הפועלים בהקשרים שונים נושאים מטען אישי זהה, היא שאלה כמעט מיסטית. האם ניתן לומר שבשורש הדברים עומדת אמת אחת? האם ניתן לומר שאנשים המזככים את עצמם די הצורך, מסוגלים לקלוט את האמת הזאת ולנסחה במילים שלהם? בעיני, ההבנות המשותפות לרב דרייפוס ולימימה הן מהמסרים היותר רלוונטיים לבני דורנו, דתיים ושאינם דתיים. בחלקו הראשון של המאמר, אבקש להציג את הקשר שלי לשתי הדמויות הנדונות, תוך ניסיון לאפיין את תורותיהן, בקיצור הנדרש. חלקו השני של המאמר יוקדש לניסוח ההבנות המשותפות לשתי הדמויות, תוך עמידה על נקודות הדמיון והשוני בתורותיהן.
יהי רצון שהדיבורים היוצאים מן הלב, ייכנסו אל לבבות הקוראים.
כ
הקשר שלי ללימודי ‘חשיבה הכרתית’
עיקר התשתית האמונית שלי עוצבה בשנות התיכון ובתקופה שלאחר שירותי הצבאי, עת העמקתי בעיסוק בתורתה של הצדקת ימימה אביטל זצ”ל, אותה כינתה ‘חשיבה הכרתית’. הכלים הרוחניים שהיא העניקה ללומדיה בעל-פה, ולי דרך כתביה, בתיווך תלמידיה, הם הכלים עמם אני מתמודד עם העולם. המפה הנפשית של המערכת האישית שהיא שרטטה בתורתה, עוזרת לי לפלס את דרכי בעולם הפנימי והחיצוני. השפה שהיא יצרה, על שלל מושגיה, נותנת בהירות למקומות פנימיים, שהיו עשויים להישאר חבויים בחוטי הסבך של הנפש עוד שנים רבות, אלמלא גאלה אותם בלשונה המדוייקת, המעוררת והמאירה. ההיחשפות לתורתה הייתה עבורי פתח למסע רוחני שנמשך עד היום, מסע בו עברתי בדרכים שונות, פגשתי אנשים מגוונים, דיברתי בשפות רוחניות שונות ונחשפתי לסוגים שונים של שיח. עם זאת, שפת “חשיבה הכרתית” שפיתחה ימימה, נותרה עבורי המצפן, התשתית והעוגן, הנמל הרוחני ממנו אני יוצא ואליו אני שב. גם בתקופות בהן אינני עוסק בכתביה באופן תדיר, אני חש את השפעתו של לימוד “חשיבה הכרתית” על כל רובד בחיי. אני מרגיש שהדבר נובע מכך שימימה הצליחה לנסח הבנות אמיתיות, תשתיתיות, הנוגעות לעצם הנפש ומתכתבות עם הדרגות הגבוהות של הנשמה.
כ
הקשר שלי עם רב דרייפוס
את הרב דרייפוס פגשתי לראשונה בתקופת האירוסין, לפני קצת יותר משנתיים. זכיתי לכך שהוא יהיה הרב המקדש בחופתי, ומלבד הפגישות שערכנו לקראת החתונה, נפגשנו בעוד כמה הזדמנויות בביתו, עת הזמין את אנשי שלומו באלון שבות להתוועדויות, בשבתות ובמועדים. עוד בפגישותיי הראשונות עמו, הרגשתי שהוא מדבר בשפה “ימימאית”, אם כי גיליתי שלא היה לו כל קשר ישיר עם ימימה זצ”ל. עלי לדייק, המונחים שטבעה ימימה בלימודי “חשיבה הכרתית” לא היו חלק משפתו כלל, אולם ההבנות המעשיות הנוגעות לרובדי הקיום הבסיסיים ביותר, אותן ביטא הרב דרייפוס בדבריו שבעל-פה ושבכתב, היו דומות באופן מפתיע להבנות המעשיות ולכלים הרוחניים שניסחה ימימה אביטל בלימודי “חשיבה הכרתית”. לא רק דיבוריו והתנסחויותיו הכתובות של הרב דרייפוס מזכירים את ההגות הימימאית, אלא גם ההנהגות היומיומיות שלו, פנייתו אל הזולת, הקשב שלו, הנוכחות שלו ותדר הדיבור שלו, מזכירים את הנהגות היומיום אליהן כיוונה ימימה את תלמידיה.
כ
מילים על תורתה של ימימה
עבור אותם אנשים שלא שמעו על לימודי “חשיבה הכרתית” ולא הכירו את ימימה, אנסה לנסח בקצרה את עיקרי לימוד “חשיבה הכרתית” ולשרטט קווים עדינים לדמותה הפלאית. עיקר פעילותה הגלויה של ימימה הייתה בעשור האחרון לחייה, בשנות התשעים של המאה העשרים. בשנים אלה הקימה את “מכון מעיין” בהרצליה, בו מסרה שיעורים למאות תלמידים ותלמידות לאורך השבוע, ובו עסקה בריפוי נפשי וגופני של האנשים והנשמות שהגיעו אליה. אחת מתלמידותיה סיפרה לי פעם, שכשיצאה מ”מכון מעיין” מלווה בכמה חברות, שאלה אותן אחת מעוברות-האורח ברחוב: “מה זה פה, מכון יופי?” שכן, עוברת-האורח ראתה עשרות נשים נכנסות למכון מתוחות, מכווצות, וכבויות ויוצאות ממנו עם פנים מאירות ועיניים בורקות, הנובעות משמחה פנימית ושחרור נפשי אמיתי.
הלימודים במכון התקיימו בקבוצות נפרדות לגברים ונשים, שנפגשו פעם או פעמיים בשבוע עם ימימה. ימימה הייתה מדברת והתלמידים היו כותבים. מה שקיבלו היו “חלקים”, קטעי טקסט עם סגנון דקדוקי אופייני ולא פשוט, העוסקים בנושאים שונים, כל קבוצה לפי עניינה ורמתה. ימימה העידה על עצמה שהיא מהווה “צינור” עבור אותם חלקים, המדברים דרכה. כל מי שנפגש עם החלקים חווה תחושה מוזרה. מצד אחד חוסר הבנה שכלי של הכתוב בקריאה ראשונה, ומצד שני, דליית עומקים של משמעות ורלוונטיות מאותם חלקים ממש, בקריאה מעמיקה יותר. בחלקים עצמם ימימה כיוונה את התלמידים לקריאה נוכחת ומעמיקה, והזהירה אותם מקריאה שטחית ומרפרפת. החלקים כיוונו את הלומדים לעשייה. הבנה חייבת להיות מעשית. ימימה הבחינה בין “ידיעות”, צבירת ידע שכלית וחיצונית, לבין “הבנות”, שהן תמיד פנימיות, תמיד מעשיות, תמיד משנות באופן מעשי את חייו של הלומד.
בחלקים פיתחה ימימה שפה הכרתית. השפה ההכרתית מכילה מושגים המשרטטים מפה של המערכת האישית, שפה בהירה השופכת אור על אזורים שונים בנפש. קשב, דיבור, עומס, מיותר, השלמה, דיוק, הפרזה, החסרה, עיכוב, אחיזה, משענות, משקלים וכמויות, רגש טוב לקיום, הכרה, מהות, הילד, הלומד, צפייה, זיהוי, תיחום הם כמה דוגמאות למושגים הכרתיים, עם עומק לפנים מעומק, המנהירים ללומד עולם פנימי שלם, שעד עתה היה סמוי מעיניו, או לפחות מעורפל. ימימה עמדה על כך שהלומדים יכתבו “מלאכות”, קטעים בהם מנסחים הלומדים את הבנותיהם המעשיות מהעיסוק המעמיק בחלקים. על פי ימימה, ללא “מלאכה” לא תתאפשר התקדמות אישית משמעותית.
אחד מן הכלים החשובים והבסיסיים שהקנתה ימימה ללומדים הוא ה”צפייה”, יכולתו של הלומד להתבונן על המערכת האישית, תחילה ברמה חיצונית, ולאחר מכן ברמות פנימיות יותר ויותר, שכן אדם יכול להתקדם באמת רק מהנקודה בה הוא נמצא. בלי לדעת היכן הוא נמצא, לא יוכל האדם להתקדם כלל. דרך המבנה של צפייה- מלאכה- והבנה, הובילה ימימה את הלומדים למסע של התקדמות רוחנית ובנייה אישית מתמדת.
לקראת סוף חייה שאלה ימימה את תלמידיה “אתם חושבים שכל השפע הזה ניתן בשבילכם?” ומתוך אמירה זו התחילה להכשיר תלמידים להיות למלמדים של לימודי “חשיבה הכרתית”. ימימה הסתייגה מכך שהלימוד יקרא על שמה, אך למורת רוחה, רבים מכנים את לימודי “חשיבה הכרתית” בשמה. בימים אלה ממש קיימות עשרות קבוצות של לומדים בארץ, כאשר תלמידיה של ימימה, ומלמדים “דור שני”, שהוכשרו על ידי תלמידיה של ימימה ממשיכים את הפצת המעיינות.
ג
מילים על תורתו של הרב דרייפוס
אני רואה בעובדת היכרותי הקצרה עם הרב דרייפוס יתרון בבואי לכתוב עליו. דווקא המבט הרענן, המנוטרל ממשקעים ומדעות קדומות המרחפות בחלל, יכול לאפיין טוב יותר את תורתו של אדם הפועל שנים רבות בזירה התורנית הדתית לאומית. המאפיין הראשון של תורתו הוא היותה תורה הנובעת מתוך תהליך ארוך של חיפוש, התפתחות והבשלה. הרב דרייפוס מספר על תקופות בוסר ותקופות הבשלה בהתפתחותו הרוחנית, אך גם על תקופות הבוסר מדבר הרב דרייפוס מתוך השלמה. לדוגמה, סיפר לנו הרב דרייפוס, שבעבר גער בבנו על כך שהלך בלי ציצית, דבר שהיום לא יעלה על דעתו. עם זאת, הוא מכיר באירוע הגערה כשלב מכונן בהתפתחותם של יחסי אב – בן, כחלק מתהליך של הנחלת תודעת ברית לבנו.
המנוע להתפתחותו הרוחנית של הרב דרייפוס הוא שאיפה לכנות, קשב פנימי דק ושאיפה מתמדת לאיזון. השאיפה לכנות לא עיצבה את עולמו הרוחני בלבד, אלא השפיעה גם על בחירותיו המעשיות של הרב דרייפוס. כשהיה הרב דרייפוס ר”מ צעיר בישיבה תיכונית, לא יכול היה לסבול מציאות בה המורים מציצים מבין אצבעותיהם בתפילה, כדי לראות מי מהתלמידים אינו מכסה את עיניו בקריאת שמע. לכן, עזב את עבודתו כר”מ בישיבה תיכונית, ופילס לו נתיב אחר, בעולם התורה.
אולם, גם לאחר הקמת ישיבת ‘שיח יצחק’ והעמידה בראשה, לא הגיעה תורתו של הרב דרייפוס לכדי הבשלה. דמותו של הרב שג”ר, שחלק עם הרב דרייפוס את העמידה בראשות הישיבה, האירה את עולמו התורני של הרב דרייפוס ובכך גם האפילה עליו. הרב דרייפוס ראה את עצמו ניזון מתורתו של הרב שג”ר, הוא מעיד שדיבוריו נצרבו בו בעצם הנפש ונגעו במהות הווייתו, אך בו בזמן גם הותירו אותו בצל, עד כמה שהפירות היו מתוקים, ככלות הכל היה זה צל. פטירתו של הרב שג”ר הובילה את הרב דרייפוס לעבר תהליך ארוך, מייסר ומבורך של שחרור מהאחיזה בדמותו של הרב שג”ר. פטירתו של הרב שג”ר, אובדן השמיים בעולמו התורני של הרב דרייפוס, היא שהובילה את הרב דרייפוס להבנה שעכשיו הוא השמיים, בעולמו שלו ובעולמם של הסובבים אותו, ומתוך כך החלה נביעה של דיבור עצמי, מקורי ומחייה. שטף הדיבור של הרב דרייפוס הפך לשני ספרים, הראשון “חתונה של אבודים”, קובץ של שיחות על “מעשה בשבעה קבצנים” מאת ר’ נחמן מברסלב, והשני “נגיעות בשפת הלב”, ספר המכיל קטעי ביוגרפיה, מאמרים ומחשבות בנושא הברית המיוחדת שנרקמה בין הרב דרייפוס לבין הרב שג”ר, במשך ארבעים שנה. מן המקורות הללו, ממאמרים שפירסם בבמות נוספות ומכוח היכרותי האישית עם הרב דרייפוס, אנסה לאפיין כמה נקודות מפתח בתורתו.
שאיפה לחיות על קו אמצע מאוזן מתוך הכלה של ניגודים וסתירות ותנועה מתמדת. כמעט בכל דיבור של הרב דרייפוס ניתן לראות את הדיאלקטיקה הנעה בין שני קצוות, שוללת את שניהם וחותרת לגלות את קו האמצע, קו הדיוק המתחדש תמיד במתח שבין הקצוות. על תנועה זו עמד כבר הרמב”ם וניסח אותה בכמה מקומות בכתביו. אולם הייחודיות בתפיסת “קו האמצע” של הרב דרייפוס היא היכולת להכיל את שני הקצוות ולחיות בשלום עם שניהם. הליכה באמצע הדרך מתוך אחיזה בשני הקצוות כאחד. היכולת להיות אזרח של הרבה עולמות, אך לא להתבלבל מכך, אלא דווקא מתוך ריבוי העולמות, לגלות את עומק החיבור שלך לעצמך.
התחדשות תמידית מתוך נאמנות עמוקה לברית. הרב דרייפוס אינו מפחד להעמיד לשאלה תפיסות יסוד בהווייתנו האנושית והדתית, ולבחון אותן לאור רוח הזמן המתחדשת. כך עסק בשאלות יצר ואישות, ביחסי רב ותלמיד, במעמד האשה, ביחסי אמונה-כפירה, ביחסי גוף ונשמה, מתוך ערעור על התפיסות הרווחת, תוך מתן הצעות נועזות לחידוש וריענון התפיסות והמבנים הנדונים. אולם הצעותיו של הרב דרייפוס ומסקנותיו החדשניות, לעולם נשארות בתוך עולם הברית היהודי, מתוך כבוד לגרעין היסודי והמבורך שאינו משתנה, אותו הוא שואף להנהיר בדרך של בירור הסיגים והקליפות.
שחרור אחיזות הנובע מתוך חיבור עמוק לעצמו. בכמה מקומות מדבר הרב דרייפוס על הברכה שבשחרור האחיזות, הברכה שבניתוק המוסרות של כל מה שכובל את האדם, שם, כבוד, מעמד, תדמית, הבנות רוחניות, מערכות יחסים. הוא מכנה תנועה זאת בשם “נחש דקדושה”, שיש לו את היכולת להשיל את מה שאינו רלוונטי, שפג תקפו ושאיבד את הטריות והרלוונטיות שלו. במקומו יש לבנות פיגומים חדשים, רעננים, שגם הם בבוא הזמן יישלו לטובת בנייה נוספת. כך נפטר הרב דרייפוס מרוב ספרייתו, כך נפרד מהרב שג”ר אחרי מותו, וככל שהוא מרבה להשיל ולהתרענן, כך הוא מתקרב אל עצמו, מפסיק עם התנועה של אחיזה במה שיש לו ואוחז יותר ויותר בעצמו, בנשמתו.
ארציות מתנגדית ומעוף מיסטי של רב’ה חסידי. במקומות רבים שואב הרב דרייפוס השראה מן ההוגים החסידיים הגדולים, אולם הוא מעיד על עצמו שבתשתית נפשו הוא מתנגד. הרב דרייפוס ניזון מתובנותיהם של האדמו”רים החסידיים הגדולים, בעתות של סימני שאלה והזדקקות, הוא הולך להשתטח על קבריהם של הצדיקים באוקראינה, והעיד שמעולם לא חזר ריקם. תובנות של המקובלים, הופכות עבורו לאופציות יישומיות ממשיות בחיים, ובכך יש לו נגיעה באוויר המיסטי, בעולם רווי אלקות. אולם בו בזמן הוא לא מפחד לומר, שיש נקודות בהן הוא חולק על אותם אדמו”רים, שיש מסקנות שלהם שהוא אינו מוכן לאמץ לעולמו הממשי. החיים שלו בארץ ישראל מאפשרים לו לראות את הדברים אחרת ולאהוב את החיים בפשטותם.
תורת ארץ ישראל כאהבה לחיים בפשטותם. הפירוש של הרב דרייפוס לתורת ארץ ישראל, כפי שאני מבין אותו, הוא אהבת החיים בפשטותם. בעיני הרב דרייפוס, ה’רעוא דרעווין’ רצון כל הרצונות, הנוכח בזמן סעודה שלישית של שבת, הוא המקום של התחדשות החיים הפשוטה. בעיניו, בזמן הזה יש לנגן ניגונים שמחים, ניגונים של געגוע לחיים, להולדה, להתחדשות, בהם נוכח ה’רעוא דרעווין’ באופן הכי עמוק. בעיני הרב דרייפוס, היכולת לחיות את החיים בצורה בסיסית, לבנות שגרה מבורכת, לאהוב את החיים הממשיים בפשטותם, להשתעשע עם תינוק, לרחוץ כלים כחלק מעבודת השם, זו תורת ארץ ישראל.
נוכחות בזמן וקשב עמוק המחבר פנים וחוץ. אחד מהדברים שהותירו עלי רושם עמוק במפגשי עם הרב דרייפוס, היא יכולתו להיות נוכח, מתוך הארת פנים, לב טוב והתמסרות לזולת. לפני החתונה קבענו, אשתי ואני, כמה פגישות עם הרב דרייפוס, ותמיד נדהמנו, מהאופן בו אדם עסוק מצליח לפנות את עצמו, ולתת לך את ההרגשה שהוא כל כולו איתך, כל כולו נוכח, קשוב, ללא היסח דעת. הקשב של הרב דרייפוס לרוח הזמן, לאנשים שסביבו ולעצמו, הוא המאפשר לו להיות רלוונטי. קל ללומד תורה להסתגר בישיבתו, ולבנות לעצמו עולם אידאלי המתקיים במקביל לעולם הממשי. אולם הרב דרייפוס שואף להיות בקשר עם רוח הזמן. קשר שמתבטא במעשים. הרב דרייפוס לא היסס לנסוע לטיול בהודו ולהצטרף לבית הספר לריקוד ‘כל עצמותי תאמרנה’. בכך שם את עצמו הרב דרייפוס בשתי הזירות הגדולות של החיפוש אחר משמעות והתחדשות רוחנית בדורנו, החיפוש הרחוק במזרח, והחיפוש הקרוב בתוככי הגוף ובעולם התנועה. אני סבור שהמוטיבציה של הרב דרייפוס לקחת חלק בזירות הללו, לא נבעה ממקום של רצון להתחבב על הצעירים ולהתקרב לעולמם, בכדי לקרבם בסופו של דבר לעולמו, אלא מתוך הבנה שבזירות הללו מצויה אמת שמושכת רבים לגלותה, וגם הרב דרייפוס ממקום כן וקיומי, היה מעוניין להיות קשוב לאמת הזו, ולשמוע את ההדים שהיא מעוררת בו.
ג
לכאורה, הניגוד בין שתי הדמויות
ניתן לומר שהרב דרייפוס וימימה הצדקת הן שתי דמויות מנוגדות בתכלית. האחד גבר, השנייה אישה. זה ראש ישיבה, וזו אישה אלמונית שהפכה לבעלת-שם כריזמטית. הוא פועל בקרב הציונות הדתית, והיא פעלה בעיקר בקרב אליטה חילונית-רוחנית במרכז הארץ. הוא שעון על מסורת תורנית למדנית כתובה, והיא מסרה תורה שבעל-פה, שקיבלה משמיים והייתה לה צינור. אני רוצה להתעכב על ההבדל האחרון, ההבדל בכלים, בשפה ובאקלים הרוחני ששתי הדמויות יצרו ויוצרות סביבן.
גם ימימה וגם הרב דרייפוס משכו ומושכים אליהם אנשים עם עניין ברוחניות, בעבודה אישית, בכנות דתית, אנשים המבקשים לנסח לעצמם אמיתות קיומיות, הבנות. אולם, השפה של השניים היא שונה בתכלית. הרב דרייפוס, ניכר בנכונותו לדבר בשם עצמו, בלי יומרה, לחלוק הבנות ורעיונות, שהם פרי לימוד תורה קיומי ובירור אישי ארוך ומתמשך. בעוד שימימה ביקשה להדריך, לכוון, להוביל ולסייע לתלמידיה במסעם הרוחני האישי. הנכונות לעמוד בראש, באה לימימה מכח יכולותיה הרוחניות יוצאות הדופן, שפערו תהום בינה לבין תלמידיה. אמנם היא טענה בתוקף, שיכולותיה אינן נובעות ממנה, וכי היא מהווה רק כלי או צינור לשפע שניתן לה, אך דווקא עובדה זו יצרה סביבה אקלים רוחני תוסס.
השפה הרוחנית של הרב דרייפוס עשירה מאוד, מלאה בביטויים מעולמות תוכן שונים ושפות רוחניות שונות, המותכות יחד למעין סגסוגת עשירה, בכור המצרף של אישיותו. תורתו נותרת מובנת לכל בר דעת המצוי בעולמות התוכן של ההגות התורנית והפילוסופית בת זמננו. ימימה לעומתו, דיברה בשפה ייחודית, מקורית, קשה להבנה תחבירית, עם שלל מושגים, שקיבלו את משמעותם הבסיסית ואת עומקם, מתוקף ההסברים שהעניקה ימימה עצמה. את הרלוונטיות שלהם, קיבלו המושגים המובאים בחלקים במנסרת הלימוד של תלמידיה, שהוציאו מהם הבנות וכלים רוחניים יישומיים. הסיכוי שאדם מן החוץ יקרא את החלקים של ימימה, ללא ביאור או תיווך, ויצליח להוציא מהם תובנות מעשיות לחייו, קטן מאוד. בלימודי חשיבה הכרתית, לפחות בשלב הראשון של הכרת המושגים והשפה, דרוש מדריך, שיפלס לבא מן החוץ את הדרך. עם זאת, ללא המפגש האישי, הבלתי אמצעי של הלומד עם החלקים, על ידי מלאכה, לא תיתכן תנועה ממשית שלו. זוהי סביבה שונה מאוד של השפעה, עם אקלים רוחני שונה מאוד, מזה שנוצר בין הרב דרייפוס לבין שומעי לקחו.
שומעי לקחו של הרב דרייפוס פוגשים אותו בביתו, או בישיבת ‘שיח יצחק’ לשיעורים, בהם תופס הרב דרייפוס מקום של ראשון בין שווים, החולק עמם את תובנותיו שלו ונכון לשמוע את תובנותיהם שלהם. כולם מדברים בשפה אחת, אין לאחד יתרון על משנהו, ההיררכיה הקלאסית של רב ותלמיד נשברת, לטובת ריקוד חדש שמנסח הרב דרייפוס במאמרו “רב שהוא תלמיד”.
אף על פי כן, קיים דמיון רב בין ההבנות שמנסח הרב דרייפוס בכתביו ושיחותיו, לבין ההבנות אליהן מכוונת ימימה את תלמידיה. בשורות הבאות אבקש לנסח את הצד השווה בין תובנותיו של הרב דרייפוס לבין ההבנות אליהן מכוונים לימודי ‘חשיבה הכרתית’. הנחת היסוד שלי היא שהאור הטוב הזה, המרחף בחלל עולמינו, זכה להתנסח בצורות דומות-אבל-שונות, על ידי האנשים שהצליחו לכוון עצמם לקלוט אותו. אם מכח השראה דתית, כמעט נבואית, אם מכח לימוד וחיפוש כנה ומייגע, האור הטוב הזה הוא, לעניות דעתי, מן המסרים הרלוונטיים ביותר לבני דורנו ולכן אני מבקש לנסחו במילים.
גכ
האור הטוב
החלקים שהעבירה ימימה ארוכים ולימודם מצריך עמל רב. בחלק זה של המאמר אבסס את הנאמר על הבנותי האישיות מלימודי ‘חשיבה הכרתית’ תוך שילוב ציטוטים מחלקי המבוא. מאידך, אביא כמה ציטוטים מספריו של הרב דרייפוס המתכתבים עם התובנות של המובאות בחלקים.
ג
לימוד קיומי מתוך מושקעות אישית
“הלימוד לא ניתן כנגיעות, נגיעות על הקיים באיזוננו, אלא מהידיעה שיש להחזיר את ההבנה להבנת ההכרה“
בחלקי המבוא מסבירה ימימה לתלמידיה שהלימוד לא ניתן כנגיעות. אי אפשר להחזיר איזון למערכת האישית בנגיעות. יום אחד אכתוב מלאכה, שבועיים לא. זה לא עובד ככה. כדי להחזיר איזון למערכת האישית צריכים התמדה, מושקעות והתמסרות. המצב המתוקן הוא שההבנה הופכת להיות ‘הבנת ההכרה’. זאת אומרת, שינוי ממשי בהכרת האדם, שאינו מצריך מאמץ, אלא מאומץ על ידי האדם כטבע שני. מחזירים את ההבנה הטבעית שאבדה מן ההכרה, אל ההכרה עצמה. במאמריו של הרב דרייפוס, שפורסמו בבמות שונות, אני מרגיש את מושקעותו האישית הגדולה בלימוד. לימוד שאיננו ‘נגיעות’ רגעיות, שטחיות, אלא, מפגש ממשי ארוך טווח, שנמשך גם אחרי הלימוד ואופף את החיים בכללותם. לימוד הנובע ממושקעות גדולה ושואף להדהוד מתמשך של הנאמר בחייהם של הקוראים ובוודאי בחייו של הכותב.
“התקרבות לחומר הניתן תתאפשר באם יש נוכחות צופה. צופה לחלק ומנסה להכיר מה יש בו, ומה מלמד, והקשר אל עצמו, מהמשתקף המלמד על השלמה.”
הלימוד, על פי ימימה, הוא תהליך של התקרבות לחומר הניתן, לחלקים. התקרבות מתוך שאיפה למפגש ממשי, אדם צריך לשאול את עצמו - מה יש בחלק? מה יש בי? מה הקשר של זה אלי? מה עולה ומשתקף בי נוכח החלק הזה? וכיצד זה מקדם את תהליך ההשלמה שאני כוסף אליו, את תהליך בנייתי האישית? אני מרגיש שתורתו של הרב דרייפוס, מיוסדת על בסיס עמדה נפשית זו. יש שיכנו עמדה זאת בשם ‘עמדה קיומית’. נדמה שהשאלות הנ”ל, הן השאלות המנחות את הרב דרייפוס בבואו ללמוד תורה. הרב דרייפוס מחפש את מה שנוגע בקרביים, את מה שמשנה את נקודת המבט על החיים. אם זה לא נוגע, זה לא מעניין. אם זה לא מוביל לשינוי, אז לא משנה.
קג
ניקוי המיותר וההרפיה מאחיזות
“אולי תגלה, אולי תמצא שיש חלקים מיותרים שמחסירים ממך”
המושג ‘מיותר’ הוא מושג מפתח בלימודי ‘חשיבה הכרתית’. ימימה מלמדת שהמערכת האישית מכילה חלקים של מהות וחלקים מיותרים, שמעצם היותם עודפים, תופסים את מקומה של המהות. על ידי ניקוי ושחרור של החלקים המיותרים, מתפנה מקום, שהיה שייך למהות קודם לכן. על ידי ניקוי המיותר, המהות האישית תופסת בחזרה את המקום שהיה שייך לה, ומתאפשרת השלמה, החזרת איזון למערכת. הדבר נכון לגבי חפצים גשמיים, כמו גם לגבי מידות בנפש. כשם שערמת הדפים שיושבת במגירתי כבר שנים, תוספת מקום, והיא למעשה מיותרת, כך גם הכעס, השיפוט העצמי הארסי והדיבור הסתמי והזול, הם מיותרים. דרושה כאן עבודת נקיון.
הרב דרייפוס מעיד על עצמו, שהוא שש לנקות את המיותר, המיותר שבנפשו והמיותר שבביתו. בקטע מרגש בספר “נגיעות בשפת הלב” הוא מספר כיצד החליט להיפטר מרוב ספריו, תוך שיתוף בתחושות שהיו לו בעקבות תנועה זו:
“חשתי בצעד הזה תהליך חזק מאוד של שחרור. זו הייתה טלטלה עוצמתית. נוכח ספרייה כמעט מרוקנת, חשתי כאילו ירד ממני התואר ‘רב’ שנתנו לי אחרים. נפתח אצלי סדק לתודעה חדשה. יכולתי פתאום להרפות קצת מהעיסוק בתורתם של אחרים, שהחיו אותי מצעירותי ולהעצים את התורה שלי, משורש היחידה שבנפשי.”(עמ’ 70).
“אין צורכים את הצורך שבאחיזה. אינו צריך להיות הלומד נשען כל הזמן על מרכיב זה או אחר אשר חיזק אותו קודם. חסימה שכביכול מחזקת, מובנת לאחר מכן כמיותרת בפני כח חוזר של חלק חוזר לכוחו.”
תנועה דומה אבל שונה, המבוארת בלימודי ‘חשיבה הכרתית’, היא תנועת שחרור האחיזות. אדם נאחז בכל מיני דברים, בדמויות שליוו אותו לאורך חייו, בכעס שמעיר בו עוצמות חיים חבויות, בתובנות שמעצבות את עולמו הרוחני. על פי לימודי ‘חשיבה הכרתית’, האדם צריך להפסיק להישען, עליו לשחרר את הצורך באחיזה. נדמה שיש צורך באחיזה, כמו תינוק שלומד ללכת, המפחד לעזוב את החפץ שמעניק לו תמיכה, אולם כשיעזוב אותו, יגלה את היפה שבמתנות, היכולת ללכת בכוחות עצמו. בדברים שנשא בציבור, ביארצייט החמישי של הרב שג”ר, מתאר הרב דרייפוס, בעוצמות של הבעה רגשית, את נכונותו להיפרד מהרב שג”ר, לא מעמדה של ניכור, אלא מעמדה של אהבה:
“השנה… גמלה בליבי ההחלטה להיפרד ממנו, עד עכשיו הוא הלך והתרחק ממני, עכשיו אני במסע להתרחק ממנו. נגמר מה שהיה ולא ישוב עוד לעולם. זו השלה, לא מניכור חלילה, אלא מאהבה … עכשיו הגיעה העת לארוז את מה שהיה בינו לביני, ואח”כ להשיל ולהשליך את העבר. כמו ‘תשליך’ של היטהרות על ידי השלת מה שכבר איננו רלוונטי ופג תקפו” (נגיעות בשפת הלב, עמ’ 60)
“כדי להתחזק צריך לבנות. כדי להשתחרר צריך לבנות. ברגע שאתה בונה, אתה משחרר.”
ימימה, במשפט הזה, מלמדת על הקשר בין שחרור ובניה. לא תיתכן בנייה, בלי שחרור. לעתים זה הפוך לאינטואיציה הבסיסית שלנו, לפיה אם תשמוט את היסודות הבניין יתמוטט. הרב דרייפוס ניסח הבנה זאת וכינה אותה בשם “נחש דקדושה”, כמו הנחש המשיל את עורו, שעד עכשיו החיה אותו, ומתוך כך זוכה לחיים חדשים, כך גם אנשים צריכים לאמץ לעצמם את תנועת ההשלה, שבסופו של דבר מאפשרת חירות אינסופית. הרב דרייפוס משתמש בהקשר זה גם בדימוי אחר הלקוח מעולם הבנייה הפיסי:
“כל הדמויות שהשפיעו עליך הן בסופו של דבר פיגומים שצריך להשיל כשעובר זמנם, כאשר הנוכחות הדומיננטית שלהן מפסיקה להיות בונה והופכת חונקת”(נגיעות בשפת הלב. עמ’ 70)
רק עזיבת המדרגה הקודמת מאפשרת את ההתקדמות למדרגה הבאה. זהו סוד שקל לדבר עליו, אך קשה מאוד ליישמו.
ג
קבלה עצמית
“לנסות על שדה ההכרה לשים את שניהם בבת אחת, גם החלק המתחיל להיבנות בהבנה אשר ללא ערבוב, וליד זה החלק והוא העומס האישי, לחבר אותם ע”י קבלה עצמית ז.א. לקבל את עצמנו עם העומס, כשמבינים שאנחנו לא העומס, זאת אומרת לשחרר את האחיזה בעיכוב”
קבלה עצמית היא כלי יסודי בלימודי ‘חשיבה הכרתית’. היא המפתח, ממנה נובע הכח הממשי של האדם לעשות שינוי בחייו. אולם, הקבלה העצמית שימימה מדברת עליה רחוקה מלהיות השלמה פסיבית עם המציאות. היא גם לא מכוונת למקום של אשליה עצמית, תוך התעלמות מן המקומות הקשים של הנפש. סוד הקבלה העצמית של ימימה נעוץ במושג מדויק מאוד שהיא הגדירה: העומס. העומס הוא כינוי לכל מה שמעמיס על המערכת. זה יכול להיות כעס, שפיטה עצמית, סערה רגשית, דיכאון, יצר. העוצמה של מונח העומס נובעת מנטרול המימד השיפוטי כלפי התופעות אותן מעורר העומס, ומכח זה מתאפשרת הקבלה העצמית. אני עכשיו בעומס, אני מודע לכך, אך העומס הוא לא חזות הכל, העומס איננו אני. העומס יחלוף ואז אוכל להתבונן ולראות מה הוא מלמד אותי. ברמה הפיסיקלית, ניתן לבחון מערכות רק תחת עומס. רק בעומס יתגלו הכשלים, שיאפשרו לאחר מכן לתקן את המערכת. העומס מתפקד כאן קצת כמו חיכוך, שהוא רכיב פיסיקלי חיוני אם מעוניינים לקדם גוף כלשהו במרחב. בכך שניסחה את מושג העומס, פתחה ימימה פתח לקבלה עצמית, מתוך מודעות מלאה, הרואה גם את החלק המתחיל להיבנות, גם את העומס האישי ויודעת להכיל את שניהם, כחלקים חיוניים עבור התקדמותו הרוחנית של האדם.
הרב דרייפוס מרבה לעסוק בקבלה עצמית. לעניות דעתי, גם הוא מדבר על קבלה עצמית מפוכחת, בדומה לזו שנוסחה לעיל. את ספרו “נגיעות בשפת הלב” פותח הרב דרייפוס בהצהרה בדבר העמדה הנפשית המקבלת מתוכה הוא ניגש למלאכת הכתיבה:
“נוכח הסופיות של הקיום ובידיעה שהאדם הוא כצל עובר וכחלום יעוף, מהמקום הזה מצטמצם האגו, והאדם עשוי לפתוח את ליבו לקבל את עצמו כמות שהוא ואף לאהוב את עצמו כפי שאלהים אוהב אותו, ומי שאוהב את עצמו אוהב את החיים אהבה פשוטה של לב חומל ועין טובה בענווה ובשפלות רוח” (עמ’ 9)
אני סבור שרק מעמדה כזאת יכול אדם להיכנס לעולם של עבודה רוחנית. עמדה שמאפשרת הרגעה של המערכת האישית, המלווה ברגש טוב כלפי הקיום, השלמה ואהבה, שהם כוחות חיוניים לצמיחה.
כ
הכלת הניגודים והסתירות
“יש כאן סתירה. נאמר ‘תכבדו את המחשבה, לשמור עליה כפי שהיא’ ונאמר ‘תשתחררו מהמחשבה’. נדמה שזו סתירה. כל חלק הוא במקומו.”
קיימת נטייה אנושית לבינאריות. כל המחשבים פועלים על העיקרון הזה. או אפס או אחד. אין אמצע. או שהולכים בקצה אחד, או שהולכים בקצה השני. או שאתה צדיק או שאתה רשע. עולם של ניגודים. אחד הכלים שהעניקה ימימה ללומדים, הוא יכולת הכלת הניגודים. יש בי מחשבה טובה, חלק המתחיל להיבנות, ויש בי חלק מפר, עמוס. איך אני נושא את שניהם יחד, בלי מלחמה? רק משם תתאפשר התקדמות. זה קשור לקבלה עצמית, כפי שהוצגה לעיל. נדמה שאי אפשר להתקדם כל עוד העומס קיים, אולם ההתקדמות אפשרית רק כאשר מכבדים את המקום האישי היחסי, הכולל את העומס ואת המהות כאחד. הפריון נובע מנשיאת המתח שבין הקצוות. האדם, כיצור מורכב מכיל בתוכו ניגודים. השאלה מה האדם עושה עם זה, האם הניגודים גורמים מלחמה פנימית ושסע בנפשו של האדם, או שמא יצליח האדם לשאת אותם, ודווקא מתוך המתח שבין הקצוות תתאפשר הולדה?
באופן דומה, במקומות רבים מדבר הרב דרייפוס על הכלת הניגודים. לדוגמה, במאמר ‘טענדא ורענדא’ מדבר הרב דרייפוס על הרב קוק, מתוך נימה עמוקה של הזדהות. הוא מתאר מאורע מופלא בו הרב קוק, בעת מסעו במושבות העלייה הראשונה, פשט את בגדי הרב, לבש בגדי חלוץ והחל לרקוד ריקוד אקסטטי סוער. הוא מתאר את האנרגיות האנרכיסטיות החבויות מתחת ללבושיו השחורים של הרב קוק, אנרגיות שהביאו אותו לפרישה מן הלימוד המסורתי, והובילו אותו להשקיע את כוחותיו ביצירת כתביו המקוריים. הרב דרייפוס כותב:
“האקסטזה המיסטית המבוטאת בכתיבה הזו, נובעת מההרגשה שהוא ניצב בנקודת מפגש יוצאת דופן, שיש בכוחו להביא אור חדש לעולם בזכות הניגודים שהוא נושא בתוכו”
באופן עמוק, הרב דרייפוס מרגיש שבדורנו אנשים נושאים בתוכם זהויות רבות. השאלה אם הדבר מוביל לאישיות שסועה, או שמא מתוך הכלת הניגודים מתגלים ‘צירופים חדשים’, אופציות עלומות, שלא היו בגדר האפשר עד כה?
ג
כנות וההישמרות מזיוף
“משחקים, זיופים שנקלטים, משחקים מוסכמים בתחום הרגשי. משחק אינו מאפשר יציבות של קשר, יציבות מרגש. נתינה כלפי השני, אם תקינה, מאפשרת לו לזהות, לקלוט שזה נכון ולענות בהתאם.”
לימודי ‘חשיבה הכרתית’ דורשים כנות. כנות בלימוד, כנות בקשרים בין אישיים. משחקים וזיופים, אינם מאפשרים יציבות של קשר, בין אדם לעצמו, בין אדם לסביבתו, בין אדם לבוראו. לעיתים אנשים אינם מודעים למשחקים הרגשיים שהם לוקחים בהם חלק. ניתן לזהות את היותנו חלק ממשחק כזה, כאשר אנו מזהים שה’שלט רחוק’ שלנו נתון בידיים של מישהו אחר, שבעקבות מעשיו או תגובותיו, אנו מוצאים את עצמינו סוערים לכיוון חיובי או שלילי. השאיפה היא לצמצם את המשחקים הרגשיים שאנו לוקחים בהם חלק, ולצמצם את מידת הזיוף בחיים שלנו, להיות יציבים וכנים. על פי הנאמר לעיל, כאשר הזולת קולט את כנותו ויציבותו של העומד מולו, הדבר מותיר בו רושם, שמוציא גם אותו מן המשחקים הרגשיים והזיופים שהוא לוקח בהם חלק.
במאמרו ‘טאטע -הרהורים על חינוך’ עומד הרב דרייפוס על נקודה זו, שאולי נוסחה בצורה לקונית אף ב’רוח צה”ל’ בערך ‘דוגמה אישית’, אך אצל הרב דרייפוס מורגש שהדברים נאמרים ממקום יציב וכנה ובכך הם מוציאים גם את הקוראים ממשחק הזיוף:
“הדרך היחידה לחנך לעמידה מול ה’ היא מתוך דוגמא אישית, כאשר הפנייה אינה ישירות אל הבן או אל התלמיד”
הרב דרייפוס קורא לאבות ומחנכים, להביא את עצמם לעמידה כנה מול ה’. אין אפשרות לחנך מתוך משחק רגשי. רק ממקום של כנות והימנעות מזיוף ברמת המשפיעים, יתאפשר גילוי של כנות ברמת המקבלים.
ג
הדמות והתדמית
זכור לי שיעור ‘חשיבה הכרתית’ מטלטל במיוחד עם איתמר פרלמן, מותיקי התלמידים של ימימה, בו הוא עמד על ההבדל בין ה’דמות’ לבין ה’תדמית’. איתמר פרלמן טען, שיש לכל אחד מאיתנו ‘דמות’, שהיא הגרעין האמיתי של אישיותו, ולעומתה ‘תדמית’ שהולבשה עליו על ידי הסביבה. לרוב ה’דמות’ וה’תדמית’ מנוגדות בתכלית ואז המתח ביניהן הוא מתח כואב. הדבר נגע לי באופן אישי, כי בעניין מסוים, הרגשתי את הדבר על בשרי. כיצד הולבשה עלי ‘תדמית’ ששכנעה אותי ברמה הפנימית והעמוקה ביותר, וכך חסמה אותי לאורך שנים.
במאמרו ‘טענדא ורענדא’ נוגע הרב דרייפוס בנקודה הזאת בדיוק ומנסח אותה באופן נוקב:
“כתוב שיש שלשה שמות לאדם: אחד שנתנו לו הוריו, אחד שנתנו לו אחרים ואחד שהוא נותן לעצמו. חשוב מאוד שהשם שהוא נותן לעצמו יחליף את השם שנתנו לו האחרים, כי בשם שנותנים האחרים יש סכנה גדולה… אם אדם לא מגיע בחייו לרגע בו הוא נותן שם לעצמו, הוא מאבד את עולמו. כל אחד מאיתנו צריך לקחת את הדברים אליו ולהישמר ממלכודת הכבוד המדומה והדימוי שמלבישים עלינו.” (נגיעות בשפת הלב. עמ’ 86)
לעניות דעתי, דרושה כאן רגישות גדולה וזהירות גדולה, שכן חשוב שהשם שהאדם נותן לעצמו יהדהד את דמותו בעולם, ולא חלילה, את תדמיתו. אלה דברים נוקבים מאוד, ולוואי יהיה לב לכל אחד מאיתנו לגלות יותר ויותר את ה’דמות’ האישית שלו המבצבצת מבעד למעטה ה’תדמית’ שהולבש עליו.
ג
חיפוש כנה אחר קו האמצע, הדיוק
‘דיוק’ הוא מושג מפתח בלימודי ‘חשיבה הכרתית’. למעשה ה’דיוק’ הוא תכלית הלימוד. היכולת של הלומד לדייק את עצמו יותר ויותר. הדיוק הוא המעשה הנכון, בזמן הנכון, במידה הנכונה. הדיוק הוא קו האמצע בין החסרה להפרזה. הדיוק הוא הקו שאנו תמיד שואפים אליו, וככל שמתקדמים בלימוד, נעים סביבו באמפליטודה הולכת וקטנה. הדיוק איננו קו סטטי, אלא הוא משתנה תמיד, ולכן קשה כל כך להגיע אליו. נוכל לזהות שדייקנו אם מתעוררת בנו שמחה חרישית שקטה מעומק הלב. זה פשוט אבל מורכב, מורכב אבל פשוט, זהו מפעל חיים של כל אחד מאיתנו. מי ייתן ונזכה לדייק יותר ויותר.
לא אגזים אם אומר שהרב דרייפוס הוא אדם מדויק, מדויק בשאיפתו לדייק, בנכונותו להיות בתנועה תמידית בין הקצוות, בחיפוש מתמיד וקשוב אחר קו האמצע המתחדש תמיד. הדבר נכון בכל שיחה ובכל מאמר שלו, הוא מדבר על כך באופן מפורש.
אבקש להדגים זאת במאמר מרתק שלו בשם ‘הברית והיצר’ (בתוך ‘ויקרא את שמם אדם א'”) העוסק באיזונים שבין, בושה, צניעות ויצר. בכל המאמר מנסה הרב דרייפוס לתור אחר קו הדיוק:
“מהו קו האמצע, מרחב האיזון שבין קיום יחסי אישות מרוסנים ומאופקים ממקום של יראת שמים, לבין פנייה לאישה ממקום של חירות רגשית, אהבה ושמחה.” (עמ’ 141).
לאורך המאמר כולו הרב דרייפוס מגדיר מושגים על דרך האמצע, תוך שהוא מבטל את ההסתכלות הקיצונית על כל מושג. וכך הוא מסכם את דבריו בפסקת הסיכום של המאמר. אביא ציטוט לא רציף של הדברים, במטרה להדגיש את החיפוש אחר קו האמצע:
“צניעות, לא באה לחנוק את התשוקה, אלא דווקא לכונן אותה ולהכלילה בקדושה.
העדר צניעות, מאידך, עלול להפוך את הזולת לאובייקט והוא מכשיל את היכולת לחוות את הקסם שבזולת.
הבושה, במובנה הבוסרי, מבטאת חוסר אינטימיות עם הגוף ועם הזולת.
הבושה, במובנה הבשל, עשויה להיות האמצעי לאינטימיות בכך שהיא משמרת את הפנימיות ואת הסוד ומגוננת עליהם.
שמירת הברית, אינה זהה עם עצבנות ודיכוי עצמי,
אלא היא ההימצאות בתוך הדבר, היא היכולת למפגש ממשי עם עצמי, עם הזולת ועם אלקים. שמירת הברית היא פנייה מלאה, מרוכזת אל האחר. היא שבירת השניות וניסיון לאחדות.”
מורגשים בדברים אלו החתירה אחר קו האמצע, המאוזן. מורגשת השאיפה להנהיר ולרענן מושגים שכבר קיבלו משמעויות שחוקות בשפה, ומעל לכל מורגש שהדיבורים נאמרים מתוך קשב לשאלות הבוערות של הדור.
ג
קשב ונוכחות
“קשב המעביר את התוכן הנשמע ישירות לשדה ההכרה של האדם, משדה ההכרה נקלט בשדה החשיבה, מופנם דרך שכלו וניתנת תשובה מהאמת הפנימית שלו, דרך דיוק הנאמר בפיו.”
מושג ה’קשב’ הוא מושג יסוד בלימודי חשיבה הכרתית. הקשב אינו מתייחס רק לפעולת ההאזנה השטחית, אלא למהלך שלם של קליטת מילים, תדרים, שפת גוף. קשב לשדרים מן החוץ, הפנמתם, ומתוך חיבור פנימי לפתח תגובה לנאמר, מתוך שאיפה לדייק. קשב הוא איננו פעולה טכנית, אלא מצב נפשי שיש להימצא בו. קשב איננו מדבר רק על מפגש עם אנשים ושיחה, גם קריאת החלקים צריכה להיעשות מתוך קשב פנימי, ולא מתוך ריצה ורפרוף שטחי. קשב קשור לנוכחות של האדם, ליכולתו להימצא בהווה ולחוות אותו כממשות שלמה ומלאה שהוא נכון להתמסר לה.
בדבר הקשב המעשי של הרב דרייפוס, ראו לעיל, מילים על תורתו של הרב דרייפוס בסעיף האחרון. כאן ארצה להתייחס להגדרתו של הרב דרייפוס ל’פגם הברית’ ול’תיקון הברית’, כפי שניסחם במאמרו ‘הברית והיצר’ ולראות עד כמה הדברים קשורים למושג הקשב.
“אחת הבעיות העיקריות שלנו היא חוסר יכולתנו להתמיד ולהתרכז. קושי זה אינו נובע רק מחוסר רצון אלא גם מן השניות שבה אנו עוסקים. ריכוז הוא תוצאה של מלאות עצמית. יכולתו של אדם לשהות בתוך עצמו לאורך זמן מבלי לאבד סבלנות תלויה במידת שלמותו עם עצמו, קבלת עצמו ואף אהבת עצמו. האחדות הפנימית מתוך אמפתיה והארת פנים מביאה לכך שבידיעת עצמו, יידע אדם את האחר ובסופו של דבר גם את אלוקים. היצר הוא למעשה מצב נפשי של חוסר זמן, חוסר סבלנות; במפגש עם דבר אינני נפתח אליו כדי להיכלל בו (תיקון הברית).”
תיקון הברית, על פי הרב דרייפוס, הוא בראש ובראשונה מצב של ריכוז, של הארת פנים, של אמפתיה, שרק הם יכולים להוביל לידיעת האחר. כמדומני, זהו ביטוי לקשב, אותו מצב תודעתי שביקשה ימימה להנחיל ללומדי ‘חשיבה הכרתית’.
ג
מערכת עיכול רוחנית
את החלק האחרון של המאמר ארצה להקדיש לדיון בנושא השוני בדגם יחסי רב ותלמיד שמייצרים הרב דרייפוס וימימה. עמדנו על כך שההבדל המרכזי בין הרב דרייפוס לימימה נעוץ בשפה שלהם ובאקלים הרוחני שהם יוצרים סביבם. ימימה דאגה להתקדמותו האישית של מי שהיה סביבה. לא יכולת להימצא בסביבתה בלי לנוע תנועה פנימית משמעותית. היא פשוט דרשה את זה. דרשה שהתלמידים יכתבו מלאכות והוכיחה את התלמידים, שלא עשו זאת. היא ראתה אנשים לפני ולפנים וזה גרם לאנשים שסביבה להתחיל לראות את עצמם וללכת קדימה, מן הנקודה בה הם נמצאים. הרב דרייפוס לעומת זאת מבקש לכונן יחסים אחרים עם הסובבים אותו, יחסים ממקום נטול יומרה. הוא מבקש לחלוק את תובנותיו האישיות עם תלמידיו, ובאותה נשימה הוא סומך עליהם שהם ידעו מה לעשות איתן. הרב דרייפוס מציע דרכים לעבודת השם ומאמין שתלמידיו יבחרו את הטוב בעיניהם וידעו לעשות עם דבריו עבודה משמעותית, שתתבטא בפועל בחייהם. אני חושב שגישה זו מציבה בפני תלמידיו של הרב דרייפוס אתגר גדול. עליהם מוטלת האחריות האישית להתקדמותם. איש לא יוכיח אותם אם לא יכתבו, יורידו את הדברים ללב, וינועו תנועה פנימית אמיתית. אין ספק שזו הציפייה, אולם כאן האחריות מוטלת על התלמידים. הרב דרייפוס מדבר בכמה מקומות על מושג ‘יגיעת נשמה’. הוא מבקש מתלמידיו לקרוא את דבריו מתוך ‘יגיעת נשמה’ ובכך הוא מכוון אותם לעשות את המלאכה האישית שלהם, לא מתוך מקום של דרישה, או הדרכה אפילו, אלא מתוך מקום של עצה טובה.
באחד השיעורים עם הרב דרייפוס עלתה השאלה, מה נשאר לבן ישיבת הסדר ממוצע אחרי תקופת הישיבה? לצערנו, התשובה שניתנה הייתה, ‘לא הרבה’ או ‘לא מספיק’. ככלות הכל, הציפייה היא, שלתקופה ארוכה כל כך של לימוד תורה תהייה השפעה מכרעת בעיצוב דמותו של התלמיד. אני סבור שאם כל תלמיד, בכל גיל, ילמד מתוך תחושה שעליו מוטלת האחריות ללמוד מתוך ‘יגיעת נשמה’, תוך כיסופים אמיתיים לקנות לו כלים רוחניים אמיתיים שיעמדו לו כל חייו, מתוך הבנה שללא מלאכה וללא ‘יגיעת נשמה’ לא תיתכן התקדמות ממשית בכיוון הרצוי, מתוך הבנה שעיקר העבודה היא עבודה של הורדת השכלים הנלמדים לדעת, למקום של חיבור אמיתי, אישי לחיים, אזי התשובה לשאלה שהצגנו תהיה אחרת.
עם זאת, חשוב לזכור את הצד המשותף לרב דרייפוס ולימימה, התורות של שניהם הן תורות בשלות ובוגרות של אנשים שעברו הרבה ועמלו הרבה בחייהם האישיים. אני סבור שאין דרכים קצרות, ושאם אדם רוצה לקנות באמת מידות טובות וכלים רוחניים, עליו לעמול על כך חיים שלמים. זכותנו הגדולה היא, שלנגד עינינו עומדים מורים שעברו את הדרך, מתוך עמל והתמדה והם נכונים לחלוק עמנו את תובנותיהם. אין זאת אומרת שעמלם מחליף את עמלנו, אולם הוא מאפשר לנו ללמוד מהבנותיהם, להפנימן, ולבנות על גביהן קומה חדשה של ההבנות שלנו.
ג
סיכום
פתחתי את המאמר בשאלה “האם קיימת אמת, שאנשים שונים, במקומות שונים עשויים להגיע אליה, אם רק יכוונו את עצמם לקלוט אותה?” אני נוטה לומר - כן. האמיתות והכלים הרוחניים שמנסחים ימימה וגם הרב דרייפוס, הן אור מיוחד שניתן לבני דורנו, שמטרתו לאפשר עבודה פנימית אמיתית, וליצור תנועה של בנייה, מתוך האתגרים השונים שניצבים בפני בני דורנו. אני מקווה שאפשרתי לתלמידי ישיבת ‘שיח יצחק’ מצד אחד, התבוננות חדשה על הרב דרייפוס, העומד בראש הישיבה ומצד שני, פתח בהיר לעולם המושגים של שפת ‘חשיבה הכרתית’, שאמנם מדברים עליו בציבור הרחב, אך לרוב בצורה עמומה. אני מקווה ש’האור הטוב הזה’ , הכלים הרוחניים, הכוללים, כנות, ניקוי המיותר, שחרור האחיזות, קבלה עצמית, הכלת הניגודים, שאיפה לדיוק, גילוי הדמות, קשב ונוכחות, שכולם יוצרים מבנה אחד, לאט לאט ומתוך ‘יגיעת נשמה’ ומלאכה תדירה, ייקנו להם שביתה בנפשם של הלומדים ויהפכו מ’ידיעות’ ל’הבנות מעשיות’ עד למדרגה של ‘הבנת ההכרה’.
