רבם של ישראל

כ

כ

משעה שהודה בלעם ואמר “הדבר אשר ישים אלוהים בפי - אותו אדבר”, נענה לו הקדוש ברוך הוא ושם בפיו כמה וכמה מליצות נאות, שעיקרן מבט של עין טובה בעם השוכן לבדד ובתכונותיו הייחודיות. סגנון הדברים המרהיב הותיר לרבותינו מקום להתגדר בו, ולהלן נקרא אחד מן המדרשים ונשתדל אף אנו להיעתר לכתובים[1] בבחינת “היכול אוכל דבר מאומה”.

כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל. (במדבר כג, כג)

ראתה עינו את ישראל יושבין לפני הקדוש ברוך הוא כתלמיד לפני רבו לעתיד לבוא, ושואלין ממנו כל פרשה ופרשה למה נכתבה.

וכן הוא אומר: כִּי לַיֹּשְׁבִים לִפְנֵי ה’ יִהְיֶה סַחְרָהּ לֶאֱכֹל לְשָׂבְעָה וְלִמְכַסֶּה עָתִיק.

ואומר: וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ.

ומלאכי השרת רואין אותן ושואלין אותן: מה הורה לכם הקדוש ברוך הוא?

לפי שאינן יכולין ליכנס במחיצתן, שנאמר: כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וגו’.

(במדבר רבה כ, כ)

 כגה

ראתה עינו את ישראל יושבין לפני הקדוש ברוך הוא כתלמיד לפני רבו

הביט בלעם אל העתיד לבוא, ובעינו הטובה ראה תמונה מופלאה: ישראל - לשון יחיד המשמשת כאן כלשון רבים (לא ‘בני ישראל’), לומר: כולם יחד ואף על פי כן כל אחד ואחד לבדו - יושבים לפני ה’. הם אינם “עומדים לפני ה'”, ביטוי שכולו נכונות וחרדת קודש, כי אם ‘יושבים’ לפניו, בלא פחד מקרבתו. וכמו בישיבת תלמידים לפני רבותיהם, אף כאן מתרחש מעין היפוך מעמדות: כביכול עומד הקדוש ברוך הוא ומרצה את שיעורו אל מול חצי הביקורת של תלמידיו הנאמנים. ואכן הוא אינו תובע ודורש כי אם נתבע ונדרש - בני ישראל ‘שואלין ממנו’.

ושואלין ממנו כל פרשה ופרשה למה נכתבה

בנוהג שבעולם אין אדם חוקר במופלא ממנו. ‘האלוהים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים’. כך למשל העיסוק בטעמי המצוות מחייב משנה זהירות: יכול אתה לתבל את מצוותיך בנופת צוף וכל טעם, אך עליך לזכור תמיד שהטעם שנתת איננו ‘הסיבה’ לציווי. פשוטו של מקרא נשאר תמיד חבוי מעינינו; המחבר נעדר מן הלימוד והעיקר חסר מן הספר. זהו מצב של ‘הסתר בתוך הסתר’: כָּשלנו בניסיון לחוש את נוכחותו של אלוהים בלימוד התורה, ביקשנו ולא נענינו, עד שפסקנו מלבקש - ועתה נוכחותו אינה חסרה לנו עוד. תלמיד חכם אוחז בסוגייה ודי לו בכך.

יש דברים שבכתב שאין רשאים לאומרם בעל-פה. כל הקורא במקרא מעלה עליו הכתוב תלי תלים של קושיות שאין דעתו מתיישבת בהן. מבקש יהודי להשיל נעליו מעל רגליו ולגשת אל הקודש, אינו יודע אם ייצא בשלום. גווילים פרושׂים ואותיות סתומות. ‘שאלת אופיו של המקרא מביכה ביותר, אך היא חשובה מכדי שנתעלם ממנה’; ‘לבנו עוצר פעימותיו כאשר אנו הוגים בגדולתו הנוראה’ [של המקרא][2].

אך לעתיד לבוא חוזרים ישראל על כל פרשה ופרשה שבתורה, ושאלתם נוקבת עד תהום: למה נכתבה? שאלה יחידה ותמה יוצאת מרשות האדם וחודרת את תחומו של אלוהים. את השאלה האסורה “למה התכוון המשורר” שואלים בני ישראל במלוא תמימותם הנועזת, והם מפנים את שאלתם אל המשורר בכבודו ובעצמו. לא עוד נתיבי פרשנות ודרכי התמודדות, אלא הדבר עצמו; לא לבושים כי אם גופי תורה ממש.

לא רק גופי תורה חקק הקדוש ברוך הוא באותיותיו. אפשר שבשאלה ‘למה נכתבה’ מכוונים ישראל אל כל פרשה ופרשה בתולדות ההיסטוריה - אל כל אותם מאורעות בדברי ימי העולם שהיו בעינינו כחידה נוראה. שוב אינם מפשפשים במעשיהם - אלא במעשיו של ה’, בורא עולמות ומחריבם; הם שואלים: למה? ואולי דווקא בעתיד לבוא, כשנשב לפני ה’ בבית המדרש, חסרי נגיעות ונגעים, רק אז נוכל לשאול בנקיות, ביושר, לא בהתרסה ובהאשמה: פרשה זו, למה נכתבה?

לעתיד לבוא

נקרא שוב את משפט הפתיחה: “ראתה עינו את ישראל יושבין לפני הקדוש ברוך הוא כתלמיד לפני רבו לעתיד לבוא”. תיאור הזמן - ‘לעתיד לבוא’ - מופיע בסוף המשפט; היה לו לומר ‘ראתה עינו את ישראל לעתיד לבוא’. שמא ניתן להציע קריאה שונה: הדבר שראתה עינו היה שישראל יושבין לפני הקדוש ברוך הוא כבר כעת, כפי שיוכל תלמיד לשבת לפני רבו רק לעתיד לבוא.

קריאה זו מאפשרת לראות בתמונה צבעים שקודם נסתרו מן העין. כלל נקוט בידינו, שכל מקום שקשרי אדם ואל נמשלים בקשרי אדם ואדם, בא הכתוב ללמד הן מן המשל אל הנמשל, והן מן הנמשל אל המשל. פירושו של דבר: כשם שמתיאור יחסי תלמיד ורבו אנו למדים על יחסי אדם ואלוהים, כך מתיאור יחסי אדם ואלוהים נוכל ללמוד על יחסי תלמיד ורבו. אם דומה עליך מלאך ה’ לרבך - כי אז יוכל רבך להידמות עליך למלאך ה’.

יחסי רב ותלמיד הם לפי טבעם יחסים היררכיים, ומשום כך מונח ביסודם חוסר כנות. כל אמירת רב לתלמידו יש בה שמינית שבשמינית של מניפולציה. כאן נדרשים התלמידים לדרוש מרבם יושר חסר פשרות; ואף הם חורגים מתחומם ומערערים את עמידתו הבוטחת של המורה. ‘למה נקראה’ לא שאלו אלא ‘למה נכתבה’ - לא מדוע בחרת להביא מחשבה זו לפנינו אלא מדוע חשבת אותה; לא מה ‘צריך’ לחשוב - מה אתה חושב. כיצד אתה, מורנו ורבנו, מתמודד עם הפחדים מהם אתה מבקש להרגיע אותנו; אותנו דחית בקנה, אולם מה תשיב לעצמך?

ומלאכי השרת רואין אותן ושואלין אותן: מה הורה לכם הקב”ה? לפי שאינן יכולין ליכנס במחיצתן.

‘מה הורה לכם’ - לכם ולא לנו. מנין נובעת קנאתם של מלאכי השרת? מדוע אינם יכולים להיכנס? ברוחו של המשל, מלאכי השרת הם המשרתים, ה’משמשים’, אותם אנשים הקרובים לרב ביותר; הם מכירים את הנהגותיו הפרטיות, את חולשותיו האנושיות, את רגישותו. במחיצתו יכולים גם יכולים הם להיכנס, אך במחיצתן של התלמידים - לא יוכלו. לא שאין להם רשות; הם פשוט אינם מסוגלים. בין רב לתלמיד נוצרת אינטימיות עמוקה, שזר לא יקרב אליה; שאפילו הקרוב ביותר - ואולי דווקא הוא - נעשה זר לה. סתרי תורה שאין הרב רשאי לגלות לחבריו, חייב הוא לגלות לתלמידיו.

כעת ייאמר ליעקב

אם נרחיק מעט את מבטנו ניזכר בכך, שדברי בלעם אינם דבריו שלו, כי אם דברי אלוהים חיים שניתנו בפיו. בלעם מספר לישראל בשם ה’ את מה שהם עצמם אינם חשים בו; לעתים נדרש שלישי להזכיר לשניים כמה עזה קרבתם. הביטוי ‘כעת ייאמר’ משמעותו עתיד המתרחש בהווה; אם ננקוט לשון רבותינו, הרי זו ‘הזמנה’. ה’ קורא לישראל לדרוש את קרבתו, לא לחדול מלהקשיב לקולו המדבר אלינו בתורתו ובעולמו; להעז ולשאול על שאינו עומד לשאלה. אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב, אלא היו כתלמידים היושבים לפניו.

מה הורה לכם הקדוש ברוך הוא?

אך המילים המדויקות ביותר במדרש הן דווקא אלה שלא נאמרו בו. בין שאלתם של ישראל לקנאתם של המלאכים, בין שאלת המלאכים לבין החתימה - נעדר הדבר החשוב ביותר: מה תשובתו של אלוהים? כל פרשה ופרשה - למה נכתבה?

אולי חלפה העת, אולי טרם באה. את זאת לא יכול המדרש לגלות. רק זאת הוא גילה: שקשר עדין וחזק, של ‘ישיבה לפנֵי’ ושאלות קשות מנשוא, קושר את יחסיהם של ישראל והקדוש ברוך הוא עם יחסיהם של תלמידים ורבותיהם. בהעדר יכולת לפגוש את ה’, לשבת לפניו, לשאול ממנו ולדרוש ‘השיבנו’ - משהו מעין זה מסוגל להתרחש בין הרב לתלמיד. נוכחותו של הרב, הנכון להתמודד בכנות ובאומץ עם הקושיות של תלמידיו, החושף את צפונות לבו הנשבר בפני שומעי לקחו, עשויה להקל קמעה מן הכובד. ביכולתו של הרב לפוגג מעט מן הערפל, לפתוח פתח בפרשיות הסתומות לעיני תלמידיו - ואף לעיניו שלו. כמו בכל קשר, אין הדבר תלוי אלא בשניים הקשורים זה בזה: בתלמידים, שאינם מתירים לרבם לחמוק אל התשובות הישנות, המוכנות מראש, שאינם מוותרים - לא לרבם ולא לעצמם; וברב, המוסר עצמו ביושר בידי תלמידיו ומלמד אותם לשאול. לאלוהים פתרונים, אך לצדיקים ניגונים; גם כאשר לא יידע המורה מה שישיב לתלמידו, תהיה שתיקתו האמיצה מושא לקנאתם של מלאכים.

גדה

הדג

[1] המדרש נגלה לעיניי בלימוד משותף עם סבי מורי, ר’ דוד סרי. לאחר מכן עיינתי בו שנית עם ליאור פישרמן, וחלק מהרעיונות כאן - שלו.

[2] אברהם יהושע השל, אלוהים מבקש את האדם: פילוסופיה של היהדות, (ירושלים: מאגנס תשס”ג), פרק 25.