לוינס עוסק בסוגיא ממסכת מכות המתארת את אופייה ופרטיה של עיר המקלט. לוינס רואה בעיר המקלט דימוי מייצג לאורבניות בעצמה, מעין “מיקרו-עיר”, ותוהה האם האורבניות עצמה ספוגה ברגשות האשם של ה”רצח בשגגה” שתושבי הציוויליזציה הבטוחים בעצמם מייצרים, בשוגג כמובן. כתיקון וכעימות לערי המקלט לוינס, בעקבות הסוגיא, מציב את ירושלים, שהיא עיר שבה אין פחד ואין אשמה.
