מדוע נכללה פרשה זרה בתוך ספר התורה? בעזרת ר’ צדוק הכהן מלובלין ננסה לענות על השאלה מדוע פרשת בלק כתובה בתורה על אף זרותה, ומי בכל זאת כתב אותה?
ב
ב
‘משה כתב ספרו ופרשת בלעם’
(בבא בתרא יד ע”ב)
הסיפור על בלק ובלעם מונח כמו גוף זר באמצע ספר במדבר. המצלמה המלווה את בני ישראל מאז יציאת מצרים פונה פתאום לכיוון אחר, ומתעדת התרחשות המתקיימת סמוך מאד למחנה ישראל, אך ללא ידיעתם. בלק ובלעם משקיפים על המחנה מרחוק, הקללות מתחלפות בברכות, ובני ישראל בינתיים עסוקים בשלהם.
הגמרא בבבא בתרא שציטטנו לעיל מתרגמת את הזרות הזו למישור הספרותי, ומציגה תמונה מורכבת: ‘פרשת בלעם’ אינה חלק מ’ספרו של משה’, על אף שהוא כתב גם אותה. זוהי נבואה זרה, התגלות שירדה לעולם ממקור שונה באופן מהותי מזה של התורה, ולמרות זאת היא נכללה בתוכה, תוך שימור מקורה הזר והגדרתה כ’פרשה’ בפני עצמה.
מדוע נכללה פרשה זרה בתוך ספר התורה? נראה שהקושי שמעוררת שאלה זו הוא שהביא חלק מהמפרשים לטעון שאין זו כוונת הגמרא, כפי שכתב למשל הריטב”א בחידושיו על הגמרא שם: ‘נראין דברי האומרים שאין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה, דההיא הקב”ה כתבה כשאר התורה, אלא פרשה בפני עצמה היא שכתב והאריך בה יותר, והייתה מצויה להם’. הפירוש שמציע הריטב”א משיב את הסדר על כנו, ומשחזר את ההבחנה בין התורה ש’הקב”ה כתבה’ לבין פרשת בלעם, שהיא לכל היותר אחד מהספרים החיצוניים.
לאור זאת, מעניין לראות שרבי צדוק הכהן מלובלין דווקא בחר לפרש את דברי הגמרא כפשוטם, ולבחון באמצעותם את מקומו של הקול הזר בתוך ספר התורה. ר’ צדוק מתייחס לגמרא זו בכמה מקומות בכתביו,[1] ובכולן הוא רואה בהכללתה של פרשת בלעם בספר התורה דימוי יסודי לגבולות המורכבים של התורה בפרט, ושל הקדושה בכלל.
גם בלי להיכנס לפרטי המהלכים של ר’ צדוק, אפשר לראות בדבריו על גמרא זו תנועה יסודית הנוכחת בהקשרים שונים בכתביו: התורה אינה יורדת לעולם כמכלול הומוגני בעל גבולות ברורים, שמטרתו לעצב זהות יהודית מוגדרת; התורה היא מפתח העולם, וככזו עליה להמחיש את מלוא מורכבותו של העולם בו אנו חיים. בעולם הזה, מדגיש ר’ צדוק שוב ושוב, תמיד יש ניצוצות שנשארים בחוץ, תמיד יש מה ללמוד ממי שחי מעבר לגדר, ולכן גבולותיה של התורה חייבים להתעקל כדי להכיל גם את מה שמחוצה לה. אי אפשר לזהות את התורה עם דמות שלמה ואידיאלית כלשהי, אפילו תהא זו דמותו של משה רבנו; אפילו משה נדרש להכליל בספרו את הקול הזר של בלעם, לכתוב פרשה ש’אין לה שייכות לחכמת משה רבנו’,[2] והיא אף מנוגדת לו באופן יסודי - ‘כי באמת משה רבינו היה ממש הפכו [של בלעם]’.[3] ואף על פי כן, ‘כשכתבן משה בספר תורה אז נעשו קודש ודברי אלוקים חיים, ועד שביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע כמו שאמרו ז”ל (ברכות יב ע”ב), שיש בה קדושה רבה כמו בפסוק שמע ישראל’.[4]
ר’ צדוק מפרש תהליך זה לפי דרכו, אך כאמור, יש בדברים גם אמירה רחבה יותר: זוהי התנגדות לראיית התורה כפרויקט של עיצוב זהות יציבה, תמונת עולם בהירה וחסרת סתירות. העולם בכלל, ועם ישראל בפרט, דורשים תמיד יותר מזה, ולאורך זמן הם לא יאפשרו לאף גבול להישאר כשהיה. ר’ צדוק מלמד אותנו לא לחשוש יותר מדי מערעור גבולות וזהויות, ולא להיבהל מחדירה של קולות זרים לתחומי הקדושה; במקום זאת, אנחנו נקראים להאמין בכוחה של התורה להכיל את מה שנראה בתחילה כיסוד זר ומנוגד, להפוך אותו לחלק ממנה, ואף למצוא בו ‘קדושה רבה’.
ב
[1] פרי צדיק בלק ב, רסיסי לילה מד, וכן בספר דובר צדק.
[2] רסיסי לילה, שם.
[3] דובר צדק.
[4] שם.
