הרהורים רוטטים לימים של ראשית שנה

הרב יאיר דרייפוס • תשע"ח

ש ש ש הרהורים רוטטים לימים של ראשית שנה   רגשות מיסתוריים, מילדותי יש אצלי רטט מיסתורי משהו ששמור לליל הו”ר. בצד מסויים זה הלילה שאני מחכה לו כול השנה אף יותר מימים אחרים שיקרים לליבי מאד. המטרה שלי היא לעורר את הלב שלנו על סיפה של היציאה לחורף ולימי השנה החוליים אפרוריים. אנו מתירין […]

ש

ש

ש

הרהורים רוטטים לימים של ראשית שנה

 

רגשות מיסתוריים, מילדותי יש אצלי רטט מיסתורי משהו ששמור לליל הו”ר. בצד מסויים זה הלילה שאני מחכה לו כול השנה אף יותר מימים אחרים שיקרים לליבי מאד.

המטרה שלי היא לעורר את הלב שלנו על סיפה של היציאה לחורף ולימי השנה החוליים אפרוריים.

אנו מתירין להתפלל עם העבריינים. עם העברייני והכהה והלא פתור בדמותנו. זה שיח כן, נסוך יראה ובושה. שיח מעומקא דליבא. תמיד נעים לדבר חופשי בשיח של לוזרים. מוותרים על הגיחוך של הבלטת האגו.

אני מזמין את עצמי ואת כולנו להיות תמיד בשיח של בושה, יראה, להיות בעטלרים פושטי יד. בתודעה שאין בנו מעשים ולכן עשה עימנו צדקה וחסד והושיענו. אדון אם מעשים אין בנו אל תבוא במשפט עימנו כי לא יצדק לפניך כול חי.

יתרון האתרוג הוא חסרונו. יש בו טעם ויש בו ריח. ולכן עלול להיאטם להעדר הטעם והעדר הריח.

בהו”ר כולנו ערבה. כזו שמנענעים אותה וחובטים בה. הזמנה להיות רך כקנה ולא קשה כארז.

הדברים נאים בשבוע של סף פרשת בראשית. בזוה”ק - ירא בשת. לגעת בראשית ובתשתית הדמות, זה תלוי בנכנעות, ביראה ובבושה. ר’ נחמן לימד שעיקר התשובה ישמע ביזיונו יידום וישתוק.

יש אינטליגנציה שצריך לטפח, להאיר פנים לחולשות. לא להתבייש להיות בוש ונכלם. האדם המודרני די איבד את היראה כמו גם את הבושה. והרי כול אחד נושא בדמותו חוויות של ביזיונות שעבר ואולי עובר, של מערכות יחסים לא נעימות בינו לבין עצמו, עם משפחתו, עם הוריו או ילדיו, עם סביבתו האנושית וכו’.

בהו”ר כולנו ערבה. אנו מתירים להתפלל עם העבריינים שבתוך כול אחד מאיתנו. סיפור על הרצ”י ששמע דרשה בכיכר השבת על הציבור החרדי שהוא ציבור של אתרוגים. במחאה על כך ‘ברח’ משם והסביר את מעלת התכללות בערבות.

הערבה היא ה’חצר האחורית’, המקומות הכהים ולא פתורים. העבר שמסתיר עצמו. הצדדים העבריינים בכול אחד מאיתנו, הם מקומות מבויישים. כמו ילד שמסתיר פניו מרוב הבושה שעשה משהו לא ראוי. כך תיאור שמחת בית השואבה במקדש שנשענת על אימת יוה”כ. במיוחד על רקע חטאי אבותינו בבית ראשון. מכאן הבושה ומכאן האכסטזה של התיקון.

מהמקום של הבושה צומחים הכיסופים. בושה מטהרת. משיבה את הכנות הילדית.

 

מנהג הצללים אנסה לומר משהו על מנהג הצללים הנורא שנהגו חסידי אשכנז בליל הו”ר, והרמ”א כתב שאין לעשות כן.

המנהג הוא לצאת בחצות ליל הו”ר בלי בגדים לאור הירח, ולראות את הצל של עצמו - אם אינו רואה את הראש סימן שימות השנה. ואם אינו רואה את היד, יהיו לו קשיי פרנסה וכן על זה הדרך.

ברור מדוע המנהג הזה אבד זיכרו ואין לעשות כן.

מסורת חסידי אשכנז מזמינה לעמוד בהו”ר נוכח הצל שלנו, מול המחוזות האפלוליים שבמעמקי הדמות.

יום הכיפורים הוא על חטא ועוון שבדעת. הושענא רבה הוא הדין על כשלים ופשעים בבלי דעת. על הכישלון המטפיזי של עצם הפנומן האנושי. שנגוע באטימות, בבנאליות, בעצבות, בדיכאונות ובמארג רחב של מסמנים שכלל אינו אשם בהם.

בהו”ר איננו אשמים. אנחנו אבודים וחסרי אונים. חווים את הצל שלנו. לא את העצמיות המודעת.

אין מקום להכאות ‘על חטא שחטאנו לפניך’. כי מקור הכשלים הוא בעצם הבריאה.

זה המקור של הרחמים כפי שמלמד ר’ נחמן בעקבות האריז”ל שאלוקים יצר חלל פנוי שאין בו אלוהים וכך נברא עולם ריק מאלוהים ונשאר רק ‘רשימו’, כול זאת כדי לברוא את הרחמים. לא רחמים על משהו אלא מענה ממשי לאומללות האדם האבוד שגורש.

בליל הו”ר נחווה מחדש את המסע המשותף לכולנו, ממקום של ענווה ופיוס, מטוהרים מכול חטא ועוון, ויודעים שבמסע של לוזרים שמתייצבים נוכח הצללים, אין גאווה ואין ענווה, רק רוח חן ותחנונים והאצלה והתמסרות ופיוס עמוק.

 

דוד המלך ע”ה בהקשר הזה דוד המלך. מלכא משיחא. הושענא רבה הוא היום שלו. של הענווה והשפלות. ספירת המלכות דלית לה מגרמא כלום. הואר לי משהו בעקבות הר”מ. הוא מתאר את השמחה בעבודת ה’ כנגזרת משמחת בית השואבה. האכסטזה של שמחת בית השואבה במקדש, נשענת על אימת יוה”כ ועל הבושה בעקבות חטאי האבות בבית ראשון שעבדו לשמש. זו אינה שמחה של קלילות ומבודחות. אלא התפרצות של היטהרות וזעקה לבקשת טיהור ומחילת עוון.

 

אומן הושענא רבה

באומן תמיד קשה לי מאד.

בשנה שעברה נתקפתי שם חרדה וביקשתי את נפשי לברוח משם.

הואר לי עכשיו מדוע.

אומן הוא מקום האופל, ה’חצר האחורית’, הצללים של ההוויה.

לפי אחת המסורות הברסלביות [כפי שלמדתי מידידי פרופ’ צביקה מרק], ר’ נחמן ביקש להיטמן באומאן היות שזה המקום הטמא ביותר מחוץ לגבולות הקדושה. התיקון המשיחי שר’ נחמן חתר אליו הוא במחוזות האפלים ביותר.

הושענא רבה בזמן, כמו אומן במקום.

יש שם אנרגיות ממחוזות התוהו, מאותם מקומות שהנביעו אצל חסידי אשכנז את מנהג הצללים.

לא במקרה מתנקזים לשם השבורים והפצועים והאנארכיסטים פורעי חוק וסדר.

אנשים שאין להם בית ולא ביתיות ולא שום סיכוי למצוא מקום בחברת בני אדם מן היישוב.

רבים מהם סתם נמצאים שם כול השנה. עיר מקלט למיואשים ודכאוניים.

הם מזהים שר’ נחמן ממתין להם. שהוא בעצמו היה במחוזות הללו, נרדף מנודה ומיואש, ומהמקומות הרעים, חצב אמונה דביקות וכיסופים לשכינה שבצער שנפלה לקליפות.

 

הנה דיבורים רוטטים של ר’ נחמן שיפים במיוחד לליל הו”ר, קווי מיתאר ראויים להתחיל את השנה הבאה עלינו לטובה:

ספר שיחות מוהר”ן – אות נא  העולם הזה אינו כלום רק למשך אל התכלית הנצחי. (קה) ואין להסתכל אם יהיה לו מעות אם לאו. כי בין כך ובין כך יבלה ימיו בשווה. כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי, שמראה אל האדם כאלו הוא מרוויח בכל פעם ובסוף אינו כלום. כאשר נראה בחוש ברב בני אדם שעוסקים ועובדים ימים ושנים בסחורות ומשא ומתן ולבסוף כשבאין לחשבון אין נשאר בידם כלום, ואם אפילו משיג מעות לוקחין אותו מן המעות. והכלל ששניהם אין להם קיום ביחד דהינו האדם עם המעות, רק או שלוקחין המעות מן האדם, או שלוקחין האדם מהמעות. ומעולם לא נמצא שישאר אחד עם המעות רק כנזכר לעיל. גם היכן הוא כל המעות שעושין מימות עולם? כי מעולם עושין תמיד מעות, והיכן הוא כל המעות? רק באמת אינו כלום לגמרי…

 

ולעבד ה’, איני יודע מי הוא שיוכל לומר שיעבד את ה’ לפי גדולת הבורא יתברך…והכלל, שעיקר הוא הרצון והכיסופין שיהיה כוסף תמיד אליו יתברך, ובתוך כך מתפללין ולומדין ועושין מצוות. (ובאמת לפי גדולתו יתברך כל אלו העבודות אינם כלום רק הכל הוא בדרך “כאלו” כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך. בלשון אשכנז קלאמירשט)

גם חכמות אינם כלום, רק תמימות ופשיטות. גם בתמימות אסור להיות שוטה, אבל אף על פי כן חכמות אין צריכים כלל…גם אין טוב להיות זקן הן חסיד זקן, והן צדיק זקן, זקן אין טוב. כי צריך רק להתחדש בכל יום להתחיל בכל עת מחדש. רק יש מה שהוא משביח כשהוא זקן…כשרודף אחר עסקי עולם הזה ורחוק מעבודתו יתברך זהו מופקר באמת…ע”כ

 

קבלת עול - לקבל החלטות כשנמצאים באורות הגבוהים של ימי הרחמים, לפני שיבה לשגרת החורף

כשחזרתי עם הרב שג”ר בנסיעה האחרונה שלנו משהייה בקברי הצדיקים בשבועות תשס”ו, הוא אמר שכשנמצאים באורות גבוהים, צריך לקבל החלטות מעשיות לפני שחוזרים לשגרה.

כולנו מוזמנים בחבורה הקדושה שנמצאת כאן לחזק זה את זה לצאת לחורף עם החלטות ממשיות.

קבלת עול מצד הנשמה היא קבלת עול למעלה מסדר ההשתלשלות. קבלת העול הזו אינה נובעת מהמערכת עצמה של האדם, זוהי החלטה שהיא תנועה ראשונית בנפש ולכן לא רק שהיא חסרת נימוק, היא אף חופשייה מהצורך לנמק את עצמה; היא קיימת משום שהיא קיימת.מחד, היא אינה שרירותית משום שהיא תנועה הבוקעת מעצם הנשמה, אולם גם אין לה סיבה מאידך…

“שלוש התנהלויות לאדם בתשומת לב, במנותק וכלאחר יד… כשאדם חי את חייו בתשומת לב כל תשומת לבו ברשותו. כשהוא שם כוונה, שם דיבור ושם מעשה - בכולם פועם הלב, הדופק החי שלו בכל ניכר חיים ואין הכוונה ללב הגדוש רגשות אלא לפעימת הלב המספרת כי משהו חי מתרחש. ואין הכוונה לשים לב, משמע לתת את כל הלב ולהשאיר את עצמי מחוסר לב, הכוונה מדברת על תשומות לב. משמע, בכל מה ששם האדם, בכל פעולה שהוא עושה, קיימת פעימת חיים”.

אנו בד”כ חיים מתוך חוסר תשומת לב, לא שמים לב למה שקורה, איננו שמים לב לנופים ולאנשים שעל פניהם אנו חולפים, לעולם שבו אנו חיים. ניתן לקבל את העול במובן של תשומת לב, תשומת לב לעולם, תשומת לב לזולת - כשאדם מדבר איתי לשאול את עצמי מה הוא בעצם רוצה לומר? זוהי התכוונות אחרת של חיים מתוך ריכוז…

 

אחרי החגים יתחדש הכול …רק שהשנה אחרי הבשלה והפנמה של רוחות חדשות בעולמות בכלל ובדמותי בפרט, אני לוקח את הרוח למקום חדש.

הקריאה של הזוה”ק על קירות ביתו ועל עדות העצמות, בעבר הייתה מבוא לאימה. אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. לסף של שיתוק מעוצמת ההתעוררות והתנערות מאשליות על עצמי. שמעתי בצעירותי שיחות מוסר ברוח זו. זה השפיע עלי השפעה מעצבת זהות.

רק שהיום הניסיון להתמקד באגו המתעתע ולעורר אותו מאשליותיו, זה כבר לא ממש עובד.

היום כול אדם עירני לעצמו יודע היטב שהוא גרגר באינסופיות של דעת וידע ואתרי ידע כאלה ואחרים בלי גבול ומידה.

אני יודע היטב שאיני מי יודע מה. אין לי שום אשליות שלמעשיי בעולם יש נוכחות מי יודע מה. בעולם של כאוס של בני אדם ויצירות ודיפוזיה ואינספור ספרים פיזיים ועוד יותר אתרים וירטואליים ופייסבוק ושאר רשתות חברתיות ובלוגים בלי גבול - הבעייה שלפיתחנו איננה הגאווה והתמקדות יתירה באגו, אלא חרדה מההיפך בדיוק: מחוסר טעם, מההבלת כול המעשה. באמת מה אנו מה חיינו מה חסדנו מה נאמר לפניך ה’ אלוקינו, הלא כול הגיבורים כאין לפניך ואנשי השם כלא היו, וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכול הבל.

זה לא רק הפרספקטיבה האלוקית שכולה קמיה כלא חשיב.

זה האדם החדש שחווה הבל, כאוס, חוסר טעם, העדר מוצקות ועוגן ואדמה ומושרשות.

ונאלץ לברוח לסמים ולהתפרקויות ובסוף לוקח כדורים נגד דיכאון

 

נחזור לזוה”ק ולעדות של קירות ליבו - אני רוצה להציע קריאה הפוכה מהאימה של בעלי המוסר: הלוואי שקירות ביתי וקירות ליבי יעידו עלי. זה העוגן הממשי, אלה השאריות של מי שאני ומי הייתי. אף אחד לא ייקח לי את היותי אדמה, שורשים, נשא-מדיום של הרוח האנושית, ושל רוח הברית של קיומי כיהודי, ואיש לא ייקח ממני את גופי ואת משפחתי ואת הסביבה האנושית שמטביעה בע”ה חותמות בנצח של ההוויה.

זה הסיכוי לקבל בדין שמיים הצדקה אובייקטיבית למי שאני, גם בעולם שמאבד את טעם החיים של האדם הבודד שאינו זוכה להחשבה כי ממילא אף אחד לא חשוב וכבר אין היררכיה ממשית בין בני אדם.

 

המסקנה היא להעצים את הערך העצמי, לחזור לתשתית המאד אישית, לעצמות שלי, לאדמה שאני יושב עליה, להתאהב מחדש בערב יום הכיפורים הבעל”ט, בעצמי, ברעייתי, בילדַי, בסביבה האנושית שאני נטוע בה.

לפגוש את העצמות והשלד לא מפחד ואימה אלא ממקום של חמלה על עצמי, בידיעה של עמידתנו דלים וריקים, כצל עובר וכחלום יעוף

המסר הוא: רבש”ע - איך שעשית אותי, זה מה יש. ואין לי שום אשליות לא על עצמי ולא על התקופה שאני זוכה לחיות בה, רק מבקש להיות קרוב אליך, ושתהיה שותף לשיח קרוב איתי ועם כול בריותיך, בידיעה שכולנו כבר יודעים שאנחנו כצל עובר ואתה הוא ושנותיך לא ייתמו.

הדינמיקה של היחלצות מזיהוי יוה”כ מכבלי האימה, והליכה לכיוון של קבלה עצמית, של התאהבות מחדש במי שאני איך שאלוקים עשה אותי ומחייה אותי, נוסכת סיכוי עצום לחידוש פני אדמה

ככול שהאדם ישתחרר מכבלי רגשות האשמה על עצם היותו, וינתב את מסלול חייו לזיכרון, לנשא של תולדות האדם כמו אלוקים שהוא הזיכרון של הוויה, כך יהיה כול האדם זיכרון של עצמו ואינסופיותו, ומכאן הההבלה של האגו המטופש ומכאן הכיסופים והתשוקה.

 

אני מזמין את כולנו לא לחפש מילים תובנות ואחיזה, אלא לשמוט, לאבד אחיזה ושליטה קצת, לאפשר לממשות של הגוף והעצמות והייצוגים שלנו בעולם.

דווקא וויתור עמוק על החשבונות ועמידה חשופה לפניו יתברך, מביא את הגוף ואת העצמות לדין

השלד נעמד לדין.

ראה עמידתנו דלים וריקים

אדון אם מעשים אין בנו אל תבוא במשפט עמנו כי לא יצדק לפניך כול חי

 

אריזת המסע ‘נוסעים שבים’ זכינו למסע לבקשת רחמים אצל הצדיקים אדמוה”ז, הבעש”ט, רלו”י מברדיטשב, ר’ נתן, ר’ נחמן. תמיד אני חש ששאריות הנוכחות שלהם שוכנות בקבר במקום שעצמותיהם גנוזות. זה מאד ממשי. נוכחות של אדם איננה במליאות המודעת שלו אלא בשאריות שנותרות אחרי הסתלקותו.

עכשיו לקראת התקדש יום, נחדל מעיסוק מייגע ולא פורה בהתחשבנויות. נדמים את עצמנו, נתרוקן קצת ממלל, ננסה לדמיין לא את העצמי המדבר אלא את העצמות הדוממות, את עצם היותנו נוכחים כאן ממש בעולם. ואולי נזכה להיוולד מחדש ולהתאהב בעצמנו ובעצמי שלנו בלי חשבון. ובכך נפתח אנחנו מלמטה פתחים של שפע טהרה ומחילת עוון..

 

אחרי החגים יתחדש הכול - נעמי שמר

עייפות בלתי מוסברת
פיק ברכיים לא מובן
זו שעה שלא חוזרת
לעולם – אבל
בליבך אתה יודע
שמעבר לפינה
אהבה חדשה
ממתינה

אחרי החגים יתחדש הכל
יתחדשו וישובו ימי החול
האוויר, העפר, המטר והאש
גם אתה, גם אתה תתחדש

בגנך פורחים לפתע
בערבוביה גמורה
עץ החלומות
ועץ הדעת טוב ורע
הסתכל על כליך
שהשארת בחצר
הפטיש, הסולם, המעדר

אחרי החגים…

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435