ככה עשית אותנו

צבי ויינגרטן • תשע"א

יש מצוות שאנחנו עושים כי אנחנו מצווים ויש מצוות שעושים כי זה אנחנו. זו אמירה שיש בה גם מוכנות והסכמה אבל גם פנייה לקב”ה. שיח לשבת ואתחנן-נחמו.

ש

ש

אפתח בסיפור אישי:

סבי, זכרונו לברכה, נלקח בשנות המלחמה למחנה עבודה ובמשך זמן רב  ניסו ימח שמם לשבור את גבו ורוחו. לימים הגיע סבי לארה”ב, התחתן עם סבתי שתחי’, ונולדו להם שלשה ילדים. יום אחד, בעת שסידרה בגדים מהכביסה, הבחינה סבתי בשקית ובתוכה בד לא ברור. כשסבי חזר הביתה, ביקשה סבתי הסבר. הוא פרס את הבד - ולעיני סבתי נגלתה חגורה שבארבע קצוות נתפרו לה ציציות. סבא סיפר שאמו הכינה לו את החגורה שליוותה אותו, מתחת לכותנתו, הרחק מעיניהם צמאות הדם של הקלגסים, במשך כל שנות המלחמה. “זה”, ספק אמר, ספק ביקש, “הולך איתי לקבר”. אני שמעתי את הסיפור לראשונה כשדוד שלי הספיד אותו, רגע לפני שהמיטה יוצאת לתחנה האחרונה. עיניה של סבתא התמלאו דמעות - היא שכחה את ההבטחה שהבטיחה לפני יותר מחמישים שנה. אחרי השבעה הגענו לשם, דקות לפני יציקת הבטון, חפרתי באדמה מעל הקבר, הכנסתי שקית ניילון וכיסיתי בעפר. והציצית שאמא של סבא הכינה עכשיו אצלו.

 

בשיח ההלכתי הנוקשה נגיע מסיפור זה לתמיהה גדולה - לא ברור מה הערך במעשיו של סבא, הוא הרי לא קיים שום מצווה, לא יכל לברך אל הציצית והם באמת היו בסך הכל, חוטים מוזרים שמשתלשלים מחגורה שהעמידה את סבא שלי במצב של פיקוח נפש. אבל האמת היא, שבמעשה של סבא יש משהו אחר - לא מצווה אך הוא מהווה סמל. סמל להיותו יהודי. יהודי לובש ציצית וסיבת לבישת הציצית, במקרה זה, לא שואבת את כוחה מהשולחן ערוך אלא משאלת הזהות. הסבר זה עומד ברקע להלכה שנוגעת לתשעה באב, שחל השבוע:

נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה…

שולחן ערוך או”ח, ס’ תקנה, ס”א.

 

ישנו נתק בין עם ישראל לקב”ה בתשעה באב, נתק של נזיפה, שמתבטא בכך שאיננו אומרים ברכות שאפשר להמנע מהן, אך אין זה אומר שההימנעות מהברכה תמנע את לבישת הציצית - יהודי לובש ציצית בין אם הדבר נובע מהיותו מצוּוה ועושה ובין אם הדבר נובע מזהותו שאינה ניתנת לעירעור. כך ניתן גם להבין מדוע אנו לא נמנעים מלהתפלל בתשעה באב שחרית (אף אל פי שאנו דוחים את הטלית והתפילין לתפילת מנחה) - יהודי מתפלל כי ככה הוא מתחיל את הבוקר, בתודה לרבש”ע בין אם הוא נזוף ובין אם הוא מקובל משום שזה חלק מזהותו היהודית.

הזהות היהודית הזו מבדילה אותנו, הופכת אותנו למשהו אחר, יצורים מוזרים, משונים ומנותקים בעולם, והמדרש בפסקה נוראה ומקסימה כאחד מתייחס לכך:

“שמעו כי נאנחה אני”… רבנן פתרין קרייה בחורבן בית המקדש, את מוצא שכל מקום שבקשו ישראל לברוח היו מסגירין אותן, בקשו לברוח כלפי צפון ולא הניחום, הדה הוא דכתיב “על שלשה פשעי עזה ועל ארבעה לא אשיבנו על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום”, בקשו לברוח כלפי מזרח ולא הניחום הדה הוא דכתיב “על שלשה פשעי צור ועל ארבעה לא אשיבנו על הסגירם גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים”, בקשו לברוח כלפי מערב ולא הניחום דכתיב “משא בערב ביער בערב תלינו ארחות וגו'”,

“כי אתה עשית”, משל למלך שנשא למטרונה אמר לה אל תשיחי עם חברותיך ולא תשאילי מהן ואל תשאילי להן, לימים כעס עליה המלך וטרדה חוץ לפלטין וחזרה על כל שכינותיה ולא קבלו אותה וחזרת לפלטין אמר לה המלך: אקשית אפיך [הקשת אפך - את מתחצפת] אמרה המטרונה למלך: אדני, אילולי הייתי משאילה להן ושואלת מהן מנא והוה עבידתי גבה או עבידתה גבי לא הוון מקבלין לי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל אקשיתון אפיכון אמרו לפניו רבון העולמים לא כתבת בתורתך (דברים ז’) ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך אילולי הוינן משאלין להון ונסבון מינהון ואינון מינן והוית ברתיה גבי או ברתי גביה לא הוו מקבלים לי הוי כי אתה עשית, הבאת יום קראת ויהיו כמוני בצרה ולא כמוני ברוחה.

איכה רבה (וילנא) פרשה א

מראשית ימיה של הציונות, ובכללה הציונות-הדתית, אנו מתמודדים עם שאלת שלושת השבועות ודחייתן. המדרש הזה מציע דחייה מקורית לשבועות הללו. האישה, ישראל, פונה לקב”ה בהסבר לחוצפתה ובעצם מצביעה עליו כגורם לכך. למעשה, היא אומרת לו, הקשר שיצרת איתי, הברית שלנו וכלליך הנוקשים הגדירו אותי מחדש, הפכו אותי למשהו אחר, הטביעו בי זהות חדשה ומשונה. המדרש מוצא לכך ביטוי הדין המפורש שמופיע בפרשתנו על איסור הנישואין בגויים, אך גם המצוות שאנו מצביעים עליהם, הם שינו זהות שגורם לאותה הבדלה - הפעם מכיווננו. לא הגויים מזירים אותנו, אנחנו מזירים את עצמנו. הזרות שלנו מתבטאת דווקא במה שאנחנו רואים בו נורמליות - טילטולי לולב ברוב עם, תקיעת שופר ואפילו הריקודים של קידוש לבנה. אנחנו אחרים בעולם והבית היחיד שלנו הוא פה, בארץ ישראל עם הקב”ה. אבל זה לא רק בית, זה המקום היחיד בו אנחנו כיהודים יכולים להיות, וגם אם הקב”ה כועס או נוזף בשלב זה או אחר הוא צריך להשלים עם זה שהוא עיצב אותנו מחדש ולכן אנחנו שלו ואיתו וזהו.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435