להחמיץ את הקודש

יהודה (אודי) דבורקין • תשע"ח

ש ש ש עולם הקורבנות נפרש בפנינו על פני ספר ויקרא בתוך עולם המצוות. עולם של חוקים, כללים, פרטי פרטים, חזרות, תיקונים, איסורים והיתרים. הקורבנות  כשרים לפסח, ללא חמץ: “כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה’: קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה’ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא […]

ש

ש

ש

עולם הקורבנות נפרש בפנינו על פני ספר ויקרא בתוך עולם המצוות. עולם של חוקים, כללים, פרטי פרטים, חזרות, תיקונים, איסורים והיתרים. הקורבנות  כשרים לפסח, ללא חמץ: “כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה’ לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה’: קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה’ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ” (ויקרא ב’ יא-יב). קורבן הראשית, הוא קורבן שתי הלחם של חג השבועות והוא אחד מהיוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. קורבן החמץ השני שהוא חמץ והוא קורבן התודה המפורט בפרשה הבאה: “אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו” ( ויקרא ז’ יב-טו).

מדוע מרבית הקורבנות הינם בבחינת מצה ואסורים בחמץ?? מה המשמעות של הקמתה של סביבה שהיא בחזקת ‘מצה’, שהיא כשרה לפסח? פרשת ויקרא נקראת בתקופה בה כולנו עסוקים בניקיון הבית שלנו לפסח. אנו תוקפים מדפים שעד לפני רגע היו סבירים בהחלט לפתע בסמרטוטי אבק ומתענגים על כל פיסת חמץ שאנו מנקים. חמץ, כפי שאנו יודעים לא בטל אפילו באלף ולכן אנו עמלים ימים כלילות להכין סביבה ‘סטרילית’. כל הנטיות היהודיות לOCD צצות גם אצל אלו שרק אתמול הקלו בעניין זה או אחר. מדוע? הסביבה הכשרה לפסח איננה טבעית לנו. בתקופתנו הצרכנית אנו חווים חיים מלאי חמץ, לא רק האוכל שלנו אלא כל הסביבה שלנו תופחת כל העת, תחושת השובע בחברה שלנו איננה רק משל על העדנה של החברה המערבית הקפיטליסטית אלא היא אמיתית, רוב הזמן אנחנו שבעים. המצה איננה משביעה אך דווקא בשל כך היא לחם החירות. המהר”ל מסביר כי העובדה שהמצה ‘פשוטה’, נעדרת כל מרכיבים שמצטרפים, מסמלת את הבן חורין שעומד בפני עצמו ולא מצורף לאדון השולט בו או לקניין האדם. תחושת השובע, בין אם לעובד ובין אם למנהל, בין אם לצרכן ובין אם למוכר מלווה באחריות כבדה, בעול ובמטלות שונות ומשונות. המצה שאיננה משביעה מסמלת את החירות המוחלטת.

המשכן והמקדש הם המרכזים של עם ישראל. הם מסמלים את החירות המוחלטת ואת הבחירה בקב”ה, בכל קורבן וקורבן המקריב מתקרב לקב”ה. הבחירה המתמדת לשוב לקורבן (ולא לבמה אלילית קרובה או לוותר על הקירבה לאלוקות בכללה), היא הצהרת אמונים למערכת היהודית ולזיקה בין עם ישראל ובין ה’. השאיפה לוותר על החמץ בסביבה שכזו היא משום שסביבה כזו איננה סביבת שובע אלא דווקא חוויה של חיפוש ורעב.

אם כך מדוע ישנם שני סוגי קורבנות ש’מחמצים’ את המקדש כל השנה? מדוע קורבנות התודה וקורבן שתי הלחם של שבועות מחייבים חמץ? קורבן התודה, בין אם לשיטת הרמב”ם שהוא קורבן וולנטרי לחלוטין של כל אדם שמרגיש הכרת תודה כלפי ה’ ובין אם לשיטות אחרות שמצמצמות אותו ליוצא מכלל סכנה או חלק מאלו היוצאים מכלל סכנה, מסמל את השאיפה לנורמליות. את התודה על העולם הזה. אלו היוצאים מכלל סכנה הרי מודים על עצם ‘שיבתם’ להבלי העולם הזה, על חזרתם לעולם של שובע לאחר שהות במדבר או בים, חזרה לעולם של בחירה אחרי ישיבה בבית האסורים או חזרה לשגרה מבורכת אחרי תקופת מחלה. לשיטת הרמב”ם, בכל פעם שאדם מרגיש הכרת תודה הרי הוא יכול להתחייב בקורבן תודה. קורבן התודה הוא התזכורת המתמדת לכך שאנו לא חיים בעולם בחינת ‘מצה’ אלא בעולם בחינת חמץ ואנו מודים על כך. קורבן שתי הלחם הוא התזכורת שבשבועות, חג מתן תורה, אנו מציינים את כלל מערכת החוקים שמנסה להכיל את הקודש בעולם הזה, בעולם החמץ, כפי שכותב המהר”ל: “אבל התורה היא שמירה מן יצר הרע, ולכך ביום מתן תורה היו מביאים ב’ הלחם שהיו של חמץ, כי היצר הרע הוא שאור שבעיסה, ומצד התורה נמצא יצר הרע, ואם לא כן לא היה נמצא מפני שאין יכול לעמוד נגדו”. (תפארת ישראל, כה).

 

אנו לא חיים בעולם שכולו מצה, פרשת ויקרא מביאה עבורנו קורבנות היכולים לכפר על מעשינו ולציין את מעגל השנה והחיים, היא מציעה דרכים להתמודד עם הנפילות ועם הטומאות שמגיעות בעולם הזה. אנו משתדלים באמצעות ניקיונות פסח, גם הניקיונות שבבית וגם הניקיונות שבנפש ובנשמה להיות כשרים לפסח, להיות לטהורים, כעם שיצא ממצרים זה עתה וככוהנים שמשרתים בקודש, אך זהו רק שבוע אחד. האדם לא יכול להיות כל חייו בבחינת מצה. החופש האנושי עומד בבסיס היכולת לחיות בתוך מערכת החוקים הזו, הנכונות להשתעבד-מרצון למערכת חוקים, מאפשרת את הכרת התודה על הטוב שבעולם. “רק אנשים חופשיים מכירים זה לזה תודה מירבית” (שפינוזה, אתיקה, ד, 71). הכרת התודה מתאפשרת רק בעולם חופשי. ההכרה שחמץ בפסח לא בטל אפילו באלף לא מאפשרת לנו חופש אמיתי והכרת תודה אמיתית. קורבן הפסח, לפי הכתב סופר, שונה מהותית מקורבן התודה בכך שהוא איננו הכרת תודה אלא הכרה במציאות קיומנו כעם עובדי-ה’. קורבן המכיר במציאות ולא בהכרח מודה עליה. התורה, כחלק מן העולם, גם היא צריכה להיות מוכנסת למשכן באמצעות קורבן שתי הלחם בחג השבועות. עבודת הקורבנות מנסה ליצור עולם שמכיר במציאות ה’ בשלבים שונים בחיינו, מנסה להכניס את הקדושה דרך המשכן והמקדש אל תוככי עם ישראל באמצעות שיתופם בעולם של טהרה. הקורבנות ה’חמציים’ פועלים פעולה הפוכה, הקורבנות ה’חמציים’ מנסים להכניס את העולם אל תוך המשכן, את האירועים עליהם אנו מודים (קורבן התודה) וגם את התורה עצמה (קורבן שתי הלחם) לעולם הט2הרה.

הפנאטיות המתעוררת בכל אחד בזמן ניקיון פסח, היא הניסיון לשמר מימד של טהרה מוחלטת, של עבודת משכן טהורה וברורה.  לעתיד לבוא, “אמר רבי פנחס בשם רבי לוי: כל הקרבנות בטלים וקרבן תודה אינו בטל לעולם” (מדרש תהילים ק’). לא קורבן הפסח נשמר, לא קורבנות המצה למינהם, דווקא אותו קורבן תודה חמצי שמכניס את העולם אל הקודש הוא שיישאר. פרטי הפרטים של עבודת הקורבנות, כמו גם הפנאטיות של ניקיון פסח אומנם מזכירה לנו את השאיפה לטהרה שלמה, אבל דווקא השגרה החמצית, הרגילה, היא זו שתישאר לעד.

ישיבת שיח יצחק גבעת הדגן - אפרת, מיקוד: 90435