ברוח מועדי אייר מגיע ספר במדבר ומתאר את המצעד הצבאי של ישראל. בפער בין הפרטים המשעממים לבין התמונה הכוללת המרשימה של המצעד, טמונה הזמנה לצאת לרגע מעצמנו, ולחשוב על המספר של בני ישראל
ב
ב
כל מי ששירת בצבא חווה את החוויה המשמימה של תרגילי סדר. שעות על גבי שעות, בשמש צורבת, מתאמנים כיצד פונים יחד ימינה וכיצד שמאלה, איך עומדים בשלשות ואיך בטור, מציגים את הנשק, עומדים דום ונוח (גם כן נוח…). עוד לפני התרגילים, ישנה ההקפדה המעיקה על 'אחידות', שדורשת מכולם לדגם את המדים, להתגלח, לצחצח את הנעליים ולהשתדל לטשטש כל דבר שאינו חלק מהמראה הצבאי.
המפתיע הוא שכנגד חוסר התוחלת שחווה החייל הצועד בתרגילים אלו, ניצבת חוויה מרשימה מאד בקרב מי שצופה באותם התרגילים. גם ציניקנים ופציפיסטיים למיניהם לא יכולים להכחיש את העוצמה הנשקפת ממצעד צבאי ראוי לשמו. עוצמה שיכולה להיות כואבת ומטילת אימה, אם מדובר בצבא שלא מזוהה איתך, או לחלופין - מעודדת, מרשימה וממלאת גאווה ובטחון, כשמדובר בצבא שלך.
הרבה מהרושם של המצעד נוצר בדיוק בזכות אותה אחידות. המחזה של מאות או אלפי חיילים שנעים בדייקנות רבה, מתאחד בעיני הצופה לאיזו יחידה אורגנית אחת, אדירה וכוחנית. הדייקנות בה החיילים צועדים יחד, הופכת את האירוע מאירוע של 'איש הולך' או 'אנשים הולכים', אל עבר 'צבא אדיר צועד'.
החייל עצמו, שצועד במצעד הזה ומשתדל שלא לפספס שום תנועה, יכול לנסות ולקפוץ בין נקודות המבט. רגע אחד הוא מותש מחום השמש ומהזיעה במדים, חושש ממבטו של הרס"ר ומשתוקק ליציאה הקרובה הביתה- התמרון כולו נראה לו מגוחך. ורגע שני הוא מסתכל מבחוץ על המצעד אליו הוא שותף, ומתמלא בכוח ובעוצמה של כל הסובבים אותו, הוא נבלע ומתבטל לחלק מיחידה אדירה.
ברוח מועדי אייר מגיע ספר במדבר ומתאר את המצעד הצבאי של ישראל. כמה בדיוק מנתה כל יחידה, מה היה סדר התנועה, כיצד פירקו והרכיבו את המחנה וכן הלאה. גם כאן נוצר הפער בין הפרטים המשעממים למדי, לבין התמונה הכוללת, שהיא ללא ספק מרשימה. חז"ל דרשו בכמה מקומות את הדמיון בין מחנה ישראל למטה, לבין מרכבת השכינה למעלה. סדר החנייה והתנועה של ישראל, אם מטשטשים לרגע את הפנים הייחודיים של כל אחד, נראה כאילו ישראל כולו הוא מרכבה לשכינה. יש שביקשו לראות במפקדים של ספר במדבר מקום להתייחסות אישית וחשובה לכל אחד ואחד, אך למען האמת קורה כאן בדיוק ההפך. בעוד ספר שמות גרס שלכל איש יש שם, בספר במדבר כל איש הוא מספר.
החוויה עשויה להיות מעיקה, בדיוק כמו זאת של חייל בתרגיל סדר, אבל יש בה גם הזמנה. מפעם לפעם, ובעיקר על רקע הימים הללו, אנחנו מוזמנים לצאת לרגע מעצמנו, ולחשוב על המספר של בני ישראל. אני לא יודע מה המקום שלי ב"רשימה" של המספרים, אבל אני יודע שאני חלק ממנה. אפשר לצאת לרגע מההיסטוריה הפרטית שלי, ולראות כיצד אני מתפקד בנוכחות של היסטוריה רחבה וכללית יותר. למבט הזה עשויה להתלוות גם תחושת שחרור - בתמונה הכוללת לא מוטלת כל כך הרבה אחריות דווקא עלי, וגם תחושה של עוצמה ובטחון. כמובן שגם התמונה הזאת לא משקפת את כל המציאות, שהרי אני, בסופו של דבר, בכל זאת אני. זה הסוד העדין של ספר במדבר, שלא מתייחס רק למספר, אלא ל"מספר שמותם", ומאפשר לנו לדלג בין נקודות המבט.
