ש ש ש ש הדבר הכי מיוחד בחנוכה הוא העובדה שיש לו כל כך הרבה הסברים. כולנו גדלנו על סיפור נס פך השמן הטהור, שמופיע בגמרא בשבת- אבל אפילו בסוגיא שם אפשר למצוא רמזים להסברים אחרים. למשל, בית שמאי רוצים שהנרות יתנהלו כמו קרבנות הפרים של חג הסוכות, מה שמזכיר את ההסבר של ספר מקבים […]
ש
ש
ש
ש
הדבר הכי מיוחד בחנוכה הוא העובדה שיש לו כל כך הרבה הסברים. כולנו גדלנו על סיפור נס פך השמן הטהור, שמופיע בגמרא בשבת- אבל אפילו בסוגיא שם אפשר למצוא רמזים להסברים אחרים. למשל, בית שמאי רוצים שהנרות יתנהלו כמו קרבנות הפרים של חג הסוכות, מה שמזכיר את ההסבר של ספר מקבים ב, לפיו חנוכה הוא פשוט חגיגה מאוחרת של סוכות. כולנו גם רגילים לשיר על ‘חנוכת המזבח’ ורומזים לחגיגה של חנוכת המקדש והמזבח שנערכה בימים אלו, כדברי ספר מקבים א. בספרות הפיוט הקדומה אין זכר לנס פך השמן, ובתפילה ב’על הניסים’ אנחנו מדגישים בכלל את נס המלחמה (רבים ביד מעטים) ועליו אנחנו מהללים. במשך הדורות היו גם שהצביעו על דמיון לחג ‘סטורנליא/קלנדא’ שמופיע במסכת עבודה זרה, שנחגג שמונה ימים לפני או אחרי התקופה (25 בדצמבר)- ומתוך כך גם לחג הנוצרי, שנחגג שמונה ימים, בין 25 בדצמבר ל1 בינואר. אלו חגים שמציינים את אמצע החורף, ואת חזרת שעות האור. יש גם שהציעו הסברים נוספים.
כמובן שיש בדיונים הללו גם אג’נדות פוליטיות, כמו התנועה הציונית שאהבה להדגיש את גבורת המקבים, התנועה החרדית שמבקשת לחדד את המאבק במתיוונים ואת הפך הטהור האחרון, וכנגדן תנועות שמבקשות להדגיש אוניברסליות של החג ולחבר אותו לחגים של דתות אחרות.
אז מה אמורים לכוון כשמדליקים את הנר? אנחנו מזכירים נס פלאי של שמן, או שאנחנו חוגגים את חנוכת המקדש (שבינתיים כבר חרב)? אנחנו חוגגים נצחון במלחמה והשגת עצמאות (שבטלה מאז), או שאנחנו מדליקים אור באמצע החורף? איך אפשר לגשת למצווה הזאת עם כל כך הרבה עמימות?
נראה לי שאפשר לדרוש על כך קטע קצר בסוגית חנוכה: “מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה. והיכן צונו? רב אויא אמר: מ”לא תסור”. רב נחמיה אמר: “שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך”.” הגמרא שואלת כיצד אפשר לברך על כך שהקב”ה ציווה אותנו, כשלא ברור היכן הוא ציווה אותנו את הדבר הזה. ברובד הפשוט הכוונה לכך שזו מצווה שחכמים תקנו, אך ברובד דרשני ניתן לומר שזה מבטא גם את העמימות בדבר ההדלקה עצמה- מה המשמעות שלה.
אני מציע לקרוא את תשובות האמוראים כמשלימות זו את זו. רב אויא מציין שהציווי הבסיסי הוא ‘לא תסור’- יש לקיים את דברי חכמים. הדלקת הנר היא בראש ובראשונה חובה הלכתית של הקשבה לדברי חכמים, הרבה לפני המשמעות שלה. על זה אין חולק- כל הויכוחים בין החכמים נסובים על פרטי ההדלקה. המשמעות תחכה בצד, ועליה ניתן לאדם חופש לחשוב בעצמו.
התשובה השניה, של רב נחמיה, משלימה את התמונה. הציווי על הנרות כולל בתוכו חובה חשובה נוספת ‘שאל אביך ויגדך, זקנך ויאמרו לך’. האם נתבע לפנות אל הוריו, אל הדורות הקודמים, ולשאול אותם מה היה ומה קרה. כך עוברת מסורת וכך עוברת משמעות. השפה התורנית עוברת בשני צירים- החובה המעשית שממנה לא סרים, עליה דנים ואותה מקיימים, ולצדה המסורת שעוברת מאב לבן ומסב לנכד של הסיפורים והמשמעויות. אל תצפה למשמעות שתגיע (ישירות) מתוך השפה ההלכתית, לה אתה אחראי בעצמך.
כאן המקום לשבת סביב נרות החנוכה ולשמוע מאבא ואמא, מסבא וסבתא, סיפורים על חנוכה שלהם ומה שעבר בו. ואז חנוכה הוא באמת חגיגת התורה שבעל פה.
