העיסוק הרב בחטאו של משה והניסיון להגדירה בתוך הפרשה הזו ואחרות גורם לנו, לפעמים, לקהות חושים ביחס לסיפור – כמה הוא טראגי. שיח לשבת חוקת.
ש
ש
ש
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה’ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.
סיפור חטאו של משה נטחן עד דק, אין פרשן שלא דן בשאלות “מהו חטאו של משה? מהי חומרתו? מהו הגורם לעונש הכל כך חמור שמשה קיבל?” הכלי יקר פותח את פרשנותו לפרשה זו בהצהרה שישנם עשרה הסברים שונים מהו חטאו של משה, הוא עומד לדחות כמה מהם ולהוסיף כמה חדשים! הפרשנים כולם עוסקים ב”לתפור” תיקים למשה כך שהוא נהפך לעבריין הגדול ביותר במקרא כמעט – – – בה בעת נעשינו כל כך כהים לטראגיות בפרשייה הזאת, נעשינו כהים לאנושיות שמאחוריה: לא משנה מה היה חטאו של משה, הגיע או לא הגיע - משה לא נכנס לארץ! משה שביטל עצמו בשביל עם ישראל לא נכנס לארץ! כמה טראגיות יש בסיפור הזה.
נדמה לי שאי כניסתו של משה לארץ טומנת בחובה את הטראגיות האנושית בכלל, את השניות בין ההשפעה האדירה של מעשי האדם לכלומיות שלו. מחד, ישנה השפעה אדירה למעשיו של משה, על ידי הכאת הסלע הוא מוציא מים לבני ישראל, אך בד בבד הוא מפסיד את כרטיס הכניסה לארץ - למעשה הקטן של משה ישנן השלכות מרחיקות לכת. אם נסתכל על משה כסימבול לאדם בכלל, לכל מעשה אנושי יש השלכות אדירות, כלומר ישנה אחריות אדירה לאדם, כל פעולה קטנה שלו יכולה לקבוע גורלות ולשנות סדרי עולם.
מאידך, אפשר לראות את הסיפור בזווית שונה לגמרי, הכלומיות של האדם. לא באמת משנה מה משה עשה, הקב”ה החליט שהנהגתו של משה היא לא ההנהגה שמתאימה לארץ, הוא העדיף את הנהגתו של יהושע, עדיף הנהגה שתתאים לארץ ישראל, אין כבר צורך בהנהגת המדבר, “כי לא הי’ זה עונש רק הוכחה וראיה שאין דור הזה של באי הארץ נמשכים אחר הנהגתו הגבוהה של מרע”ה..”[1] וכי הקב”ה לא יכול למחול למשה על המעידה הקטנה שלו? לא! לקב”ה יש תוכנית, משה לא נמצא בה, נקודה. ואם שוב נסתכל על משה כמסמל את האנושי בכלל, נראה שמעשיו של האדם לא שווים כלום, אין להם כל השפעה, הכל חלק מתוכנית דטרמיניסטית אחת גדולה. מול השניות הזאת עומד האדם, האדם מתהלך בעולם בתחושה של מאבק עם הקב”ה, הרצון שלי, המעשה שלי מול התוכנית האלוקית, מאבק בין שתי רשויות.
אך נראה שבהמשך הפרשה מצביעה לנו התורה כיצד האדם יכול להתהלך עם השניות הזאת בעולם.
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.
ראשית, מעשה האדם חייב לבוא מתוך אמונה, אמונה בקב”ה ומתוך כך אמונה בעצמו, אמונה שישנה זיקה בין מעשיו להחלטותיו של הקב”ה, ברגע שהאמונה ישנה, שאלת הבחירה מתעמעמת והופכת משנית. האדם נדרש לקפיצה אמונית ותודעתית תוך הפנמה שאין נפרדות בין מעשה האדם לרצון האלוקי, אין כאן שתי רשויות הנאבקות אחת בשנייה, אלא אחדות אחת. זה לא האדם נגד הקב”ה, זה לא שמשה חטא כי כניסתו לארץ לא התאימה לתוכנית האלוקית, אלא משה חטא ובנוסף לכך, כניסתו לארץ לא התאימה לתוכנית האלוקית. אין כאן קשר של סיבה ותוצאה אלא פשוט שני מסלולים מקבילים. איכשהו מעשי האדם והתוכנית האלוקית צועדות זו לצעד זו, איך זה קורה? פשוט קורה, כל מה שנותר לאדם לעשות הוא להאמין…
שמשה שומע את הביקורת שמטיח בו הקב”ה, או בעצם אחרי שהאדם מבין שכל מה שנותר לו היא האמונה, הוא מבין גם שעליו לפעול בעולם, אדם שחי בתחושה של מאבק בינו לקב”ה לבסוף ירים ידיים, אדם שחי מתוך האמונה יכול באמת להשפיע בעולם. ובאמת משה חוזר לפעול, לא מרים ידיים ומיד “וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם”.
[1] שפת אמת, פרשת חוקת, שנת תרמז
