הפער בין תורת המדבר לתורת ירושלים משתקף בכמיהתו של המאמין הנודד לזכות בהארת הפנים, בבית חם ובגשמים בעיתם. שיח לשבת פרשת במדבר.
a
a
“וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד” (במדבר א, א)
a
הפסוק הפותח את ספר במדבר מתאר פרט טכני, אך יש בו כדי לתאר ולאפיין את הספר, ואולי אף את חמשת חומשי התורה.
התורה ניתנה במדבר. ארץ ישראל תופסת מקום מרכזי בתורה, אך היא נותרת בגדר מושא שאיננו ממומש, שטר שעדיין לא נפרע. תודעת המדבר מודגשת בפתיחת הספר, מניין האנשים וקיבוצם למחנה גדול הצועד ליעד משותף. עם ישראל הולך בארץ לא זרועה, אחרי עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה - כל כולו מבטל עצמו למען המהלך הגדול והמוחלט. זהו מחנה הסובב סביב ארון ה’, ובראשו משה רבנו.
האדם המאמין אף הוא מצוי לעיתים רבות בתחושה של הליכה במדבר. חוויה מתמדת של חיים מנגד, של געגוע ללחלוחית של הדבקות בה’. יש הזוכים שתיכרה להם בארה של מרים המלווה אותם, אולם רבים הם המתארים ימים ושנים שבהם פנו לסלע, ולעיתים אף נָגשׂו בו והיכו בו, כדי שיזיל להם ממימיו. המאמין עורג להארת הפנים, שהייה ב”צילא דמהימנותא” (- צל האמונה), ארץ ישראל אשר תמיד עיני ה’ בה. אך בזיכרונותיו וחוויותיו נוכחים תדיר מסעותיו - תקוותיו, שאיפותיו, נפילותיו, העמידה על סף הייאוש, והחזרה למעלה ההר, עודנו אוחז באותו מטה נדודים שאיתו יצא ממצרים.
מפגש ראשוני עם המדבר רואה בו מקום יבש, סתמי ואף ‘משעמם’, מעין מקום ביניים הכרחי בין מקומות פוריים יותר. אחרי שהות ממושכת יותר, המדבר כובש אותך, הנוף החום-צהבהב שלו לא מרפה, והמוחלטות ממלאת כל. פועל יוצא של אותה המוחלטות היא הוודאות, זוהי הידיעה מאין באת ולאן אתה הולך. יש בידיעה חובקת זו כדי למלא בתעצומות נפש את המסע על אף הקשיים שבו. לדעת חלק מהמפרשים, אי-ההסכמה לוותר על ודאות זו היא הגורם לחטא המרגלים.
חמשת חומשי התורה, ומשה רבנו, לא זוכים לחצות את הירדן; הם נשארים מנגד, על סף הדלת, משקיפים מנבו. התורה ממשיכה לצאת מירושלים, ‘כי מציון תצא תורה’, ירושלים בה חונה השכינה לאחר המסע; דבר ה’ ממשיך לנבוע בתוך עם ישראל - אך זוהי תורה לעם היושב על אדמתו. זוהי תורה שיש בה מלאות, אך היא מופיעה ומתגלה לכל שבט, עיר ואדם בדרכו. זהו מצב בו כל אדם חי בעיקר את סיפורו שלו, בנחלת אבותיו - הבית והשדה, הבור והמעיין. שלא כמו מניין יוצאי הצבא שנמנה במדבר פעמיים, בארץ ישראל כל אדם מישראל עטוף בייחודיותו, והניסיון למנות את כולם רע בעיני ה’.
בשלושה רגלים בשנה העם יוצא מביתו, זכר ליציאת מצרים, ועולה להיראות אל פני ה’ בירושלים. זהו מעמד של היאספות היחידים וקיבוץ הסיפורים השונים למסכת אחת, שיבה ויניקה מתודעת ההליכה וחזרה אל הבית. השיבה אל הארץ ואל ירושלים מהווים אתגר לא קל; העמידה בו עוברת במדבר.
בניגוד לחיי האמונה של ההליכה ב’ארץ לא זרועה’, האמונה בארץ ישראל מתבטאת באדם ה’מאמין בחי העולמים וזורע’, ומתפלל שלא ישמע ה’ את תפילת עוברי הדרכים והמדבריות, וייתן גשם בעיתו.
