ההתעוררות של האדם לתשובה ‘מלמטה’ מהווה תנאי לפתיחת שפע רוחני ‘מלמעלה’, ובהנהגה במידת הרחמים. אך במקרה בו ההתעוררות מתחילה מלמעלה ללא הכנה קודמת מלמטה, היא תהיה מלווה בדין.
ב
ב
“אשה כי תזריע וילדה זכר” – אמרו חכמינו ז”ל, (נדה דל”א ע”א) אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כו’, דיש שני מיני התעוררות: ענין א’ הוא שמתעורר הוא תחלה בתשובה וכיוצא ודבר טוב, ואחר כך מסייעין אותו מלמעלה, כדין (יומא דל”ח ע”ב) “הבא לטהר מסייעין אותו”.
התעוררות ב’ שאינו נותן לב לשוב מעצמו בתשובה, או לעשות טוב, כי אם על ידי שמעוררין אותו מלמעלה תחלה, אז מתעורר למטה לעשות תשובה.
והנפקותא בין שני התעוררות אלו, שמעתי ממורי זלה”ה [הבעש”ט] בסוד “אשה מזרעת תחלה יולדת זכר שהוא רחמים וכו’, והכי נמי כך, אם התעוררות מלמטה תחלה שהוא מיין נוקבין, ואחר כך בא מלמעלה מיין דכורין, הוי זכר רחמים, ובהיפוך הוי דינא: (ר’ יעקב יוסף מפולנאה, בן פורת יוסף)
הפסוק הראשון בפרשה ודרשת חז”ל עליו משמשים בחסידות כמצע להדגשת חשיבותה של ההתערותא דלתתא - התעוררותו של האדם הבאה מלמטה ומעוררת את הסיוע האלוהי מלמעלה. באם ההתעוררות תהיה בסדר הזה, ההשראה או ההתגלות האלוהית תהיה כולה רחמים. אך במקרה בו ההתעוררות מתחילה מלמעלה ללא הכנה קודמת מלמטה, היא תהיה מלווה בדין.
אם נתבונן בתורה זו, למרות שקיימת כאן אמירה מפתיעה ביחס לתפיסה המקובלת של החסידות כמדגישה את הביטול והיסוד הפסיבי, יש כאן המשך רציף לקו משמעותי בתורת הסוד היהודית המדגיש את מקומו של האדם. הזוהר בתחילת פרשת לך-לך מתאר את דרכו של אברהם אל האמונה כחייבת להתחיל מהתעוררותו שלו ובהתאמה לכך מודגשת בזוהר היציאה של תרח עם אברהם אל ארץ כנען המתוארת בסוף פרשת נוח, עוד לפני שנשמע הדיבור האלוהי “לך לך מארצך…אל הארץ אשר אראך”. הדיבור האלוהי על פי הזוהר מגיע רק כתוצאה מן ההתעוררות העצמית של אברהם ללכת אל ארץ כנען. בכך קורא הזוהר לא להמתין מתוך פסיביות לקול האלוהי שיורה את הדרך אלא לבקש אותו מתוך בירור וחיפוש עצמיים. להתעורר לחיפוש ולפעולה ואז להמתין לאישור ולברכה מלמעלה.
עקרון זה בא לידי ביטוי גם בהתנייתה של הברכה הבאה מלמעלה בהכנה קודמת של הכלי למטה. אם לא קיים כלי שיחזיק את הברכה וימשוך אותה אל תוכו, אין לברכה על מה לחול ולכן גם לא תגיע. לכן על פי הזוהר שואל אלישע את האשה הזקוקה לברכה מה יש לה בבית ורק בזכות ה’אסוך שמן’, שופע השמן מלמעלה. לכן גם על שולחן הפנים חייב להיות לחם באופן תמידי, על מנת להמשיך את הברכה מלמעלה (ומכאן הצורך בהשארת הלחם על השולחן בשעת ברכת המזון והמנהג הקבלי לא להסירו במשך כל השבת), הברכה לא שורה במקום ריק.
אם נחזור לאברהם, אברהם נתפס כאב-טיפוס של בעל סוד ודרכו מתווה הזוהר את כניסתו של האדם ל’עולם האמונה’, כלומר לעולמו של הסוד המותנית כאמור באקטיביות של האדם.
נדמה שאת מקורם של הדברים ניתן לראות במסכת חגיגה. על בסיסה של מצוות הראייה שבפתיחתה של מסכת חגיגה, המצווה לראות וליראות את פני ה’, נשענת רובה של תורת הסוד של חז”ל הידועה לנו. והנה לגבי מצוות הראייה מביאה המשנה הראשונה במסכת את מחלוקתם של בית הלל ובית שמאי, מיהו הקטן הפטור מראייה: “איזה הוא קטן- כל שאינו יכול לרכוב על כתפו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית”. נדמה שמהמחלוקת על שתי פניה ניתן לעמוד על טעם הפטור של הקטן - על מנת לראות וליראות, דרושה עמידה עצמאית של האדם. רק על בסיסה של הנחת יסוד זו מתקיימת המחלוקת על מידת ההיסמכות שכן מותרת לו (ואולי גם כך ניתן להסביר את הפטור של “חרש שוטה קטן… והזקן שאינו יכול לעלות ברגליו” – כל זאת בניגוד לעולמות מיסטיים המבכרים דווקא את אלו).
אם נחזור לכיוון הפשט של הפסוק הראשון, המדבר בלידת ילדים, אמנם בתהליך ההולדה עצמו המתואר בפסוק -“אשה כי תזריע וילדה”, נדמה שהחסד האלוהי הוא הדומיננטי, אך כמה זריעה בדמעה מצדנו אנו נדרשים כהורים לאחר מכן לצרף אל החסד העליון ולעורר אותו שוב ושוב.
