המדרש מספר על שלמה המנסה להבין בחכמתו את משמעותם של ארבעת המינים, ונשאר בתמיהה. מה מקורה של תמיהה זו וכיצד היא מתקשרת לשמחת החג?
כ
דבר אחר: ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ) - אחר כל אותה החכמה שכתוב בשלמה: החכמה והמדע נתון לך (דה”ב א, יב) ; ותרב חכמת שלמה ויחכם מכל אדם (מל”א ה, י-יא), ישב לו תמה על ארבעה מינין הללו. שנאמר: שלושה המה נפלאו ממני (משלי ל, יח), שלושה המה פסח מצה ומרור, וארבעה לא ידעתים (שם) אלו ארבעה מינים שבלולב שביקש לעמוד עליהם (ויקרא רבה ל, טז).
שלמה מבקש לעמוד על סודם של ארבעת המינים, זהו סוד עלום מחכמתו הרַבה. אין זה הרז היחיד הנעלם מבינתו של שלמה. ידועים דברי חז”ל שדרשו את הפסוק “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני” (קהלת ז, כג) על פרה אדומה (במדבר רבה יט, ג). אין זה הקישור היחיד בין המצוות הללו. רבי יהודה בשם רבי שמעון בן פזי דורש:
שמע בני וקח אמרי (משלי ד, י) - הרבה קיחות ציויתי אתכם בשביל לזכותכם. אמרתי אליכם: ויקחו אליך פרה אדומה (במדבר יט, ב) שמא בשבילי? אלא בשבילכם, לטהר אתכם… ועכשיו שאמרתי לכם: ולקחתם לכם ביום הראשון (ויקרא כג, מ), כדי לזכותכם שאוריד לכם מטר.
שתי המצוות הללו, פרה אדומה וארבעת המינים, כרוכות בקיחה, כלומר - בהוצאה כספית. לגבי שתיהן מזכיר לנו רבי יהודה כי מטרת הקיחה אינה טובת האל אלא טובתנו שלנו. מהו אם כן הקושי של שלמה? כאשר מדברים על פרה אדומה, הקושי נראה ברור. טעמי מצווה זו סתומים וגם דרכי הפעולה שלה. אך מהי התמיהה העולה ממצוות ארבעת המינים?
אין ספק כי רבים מאיתנו יכולים לחוש בקושי בקיום מצווה זו. לא פעם מביאים אותה בתור דוגמה למצווה שכל המתבונן בה תמה. דומה כי לא כך היה המצב בימים עברו. כבר נכתב על כך שככל הנראה התורה מאמצת כאן דפוסים של פולחנים שהיו מוכרים בימים ההם. גם המדרש אינו רואה בעצם קיום המצווה קושי המטריד את שלמה. כלפי לייא, מדובר בקושי הפוך:
פרי עץ הדר (ויקרא כג, מ) מי יאמר שהוא אתרוג? כל האילנות עושין פרות הדר! כפת תמרים (שם) התורה אמרה טול שתי כפות תמרים להלל בהן, והוא אינו נוטל אלא לולב, ליבה של תמרה. וענף עץ עבות (שם), מי יאמר שהוא הדס? הרי הוא אומר במקום אחר: צאו והביאו עלי זית (נחמיה ח, טו). וערבי נחל (שם), כל האילנות גדלים במים!
מה מציק לשלמה? מדוע כה קריטית בעיניו הבחירה בארבעה מינים מסוימים? הרי סוף סוף היה צורך לבחור באי אלו מינים, או כך לפחות נראה הדבר על פניו. ננסה לעמוד על הדברים מתוך עיון בפסוקים במשלי איתה מתכתב הדרשן:
שלושה המה, נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים. דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אוניה בלב ים, ודרך גבר בעלמה (משלי ל, יח-יט)
ארבעה דברים מפליאים את שלמה. אין הוא מצליח לעמוד על סודם. מהם ארבעת הדברים? מה המשותף להם? דבר אחד ברור כבר במבט ראשון - אין אלו אותם ספקות שמטרידים את שלמה בקהלת. אין כאן ספקות קיומיים, אף לא חיפוש אחר משמעות. ההפך הוא הנכון - שלמה מתגלה כאן כרומנטיקן, בפרט אם נפרש את הפסוק כולו כחותר לקראת החתימה הנוגעת.
כתבתי שלמה הרומנטיקן, ולא דייקתי. שלמה אינו רומנטיקן, אלא עומד כאן כמשתאה אל מול הרומנטיקה. היא מביכה אותו. ההשתאות שלו כולה ממוקדת בסוגית הניווט - באוויר, ביבשה, בים אך יותר מכל בסיטואציה האנושית. מה מנחה את הנשר במעופו, את הנחש בפיתוליו, את החובל בדרכו לחוף? היכן נמצא החוש המנחה אותם באותן דרכים לא ידועות? חוסר היכולת של שלמה לחוש את הסיטואציה ו’לזרום’ איתה סותם בפניו כל מוצא. הדברים נשארים נעלמים ממנו. איני חושב שיהיה זה מופלג לומר שיש כאן ניצנים שבעתיד יתפתחו אצל שלמה לכדי ייאוש של ממש.
נשוב אל המדרש. שלמה לא הצליח להבין כיצד נבחרו ארבעת המינים. הוא מצליח לראות שיש כאן משהו שהוא מעבר לפסוק, אך לא מצליח להצדיק את הצעד הזה עצמו. אם אנסה לתרגם זאת בברוטליות למציאות של ימינו אומר - דומה הוא לאדם שמחפש את הטיפ שינחה אותו כיצד לבחור את הפרח הנכון אותו יגיש לאהובתו. נביט להמשך המדרש:
חזר ומזכירן בפעם אחרת שנאמר: שלושה המה מיטיבי צעד וארבעה מיטיבי לכת (משלי ל, כט) אלו ארבעה מינין שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ולוקח לו מהן להלל להקדוש ברוך הוא, והם נראים קטנים בעיני אדם וגדולים לפני הקדוש ברוך הוא.
ההצדקה לבחירה בארבעת המינים היא בכך שבני ישראל לוקחים אותם בריצה. מכאן גדלותם לפני הקב”ה. בני ישראל הולכים ורצים. הם אינם מתלבטים, כמו שלמה. הם אינם עוצרים לרגע. זהו סודם של הנשר והנחש. זה סודה של אהבה. אם יתבוננו, אולי גם הם יהיו נבוכים. תשורתם נאה בעיני קונם דווקא בגלל הספונטניות שבא. לא דייקנות נדרשת מאיתנו ברגל זה אלא אדרבה - הדר. המדרש אינו מסיים בכך:
ומי פירש לישראל על ארבעה המינין האלו שהן אתרוג לולב הדס וערבה? חכמים. שנאמר: והמה חכמים מחוכמים (משלי ל, כד).
מעלתם של החכמים עולה על מעלתו של שלמה על אף חכמתו הרבה. החכמים הם חכמים מחוכמים. נצטט אף פסוק זה בהקשרו המלא:
ארבעה הם, קטני ארץ והמה חכמים מחוכמים. הנמלים עם לא עז, ויכינו בקיץ לחמם. שפנים עם לא עצום וישימו בסלע ביתם. מלך אין לארבה ויצא חוצץ כולו. שממית בידיים תיתפש והיא בהיכלי מלך.
החכמה נמצאת אצל קטני ארץ. הם מגיעים להישגים שגדולים מהם אינם מגיעים אליהם. זה המקום בו בוחר בעל המדרש להעמיד את חכמים מול שלמה המלך. קטנותם היא פשטותם והיא היא יתרונם. אולי לכך התכוון האיזביצאי במצוטט משמו ע”י רבי צדוק הכהן (הובא במי השילוח ח”ג רמ”ח):
שלמה המלך עליו השלום עשה בזקנותו ספר קהלת. ושמעתי דלכן קורין אותו בסוכות, לא מפני שמהביל שמחת העולם הזה, רק שממנו ניקח תוקף ועיקר השמחה האמיתית על ידי ההבלת כל עניני עולם הזה, רק זה חלקי וכו’.
שלמה אינו מגיע לשמחה עצמה, אבל אולי בסיועו נוכל אנחנו להגיע עדיה.
